אזהרה או איום?

נוכח הכרזתו של מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי בעיתוי של ערב יום השואה, עולה שוב התהייה אם הממשל של ארצות-הברית היא אויב או אוהב. אם נתמצת את דברי מזכיר המדינה בחודשים האחרונים, הרי הם מסתכמים בשלוש אמירות:

• ישראל בדרך להפוך למדינת "אפרטהייד", ואם תהפוך לכזו, סלולה דרכה למתווה אובדני כמו זה של דרום-אפריקה הלבנה, שעליו תתקשה אמריקה להגן בקהילייה הבינלאומית.

• דבריו מכילים איום על ישראל, בדמות פרץ-אלימות מצד ערביי ישראל ויו"ש – אינתיפאדה שלישית. כשדברים אלה באים מפי שר החוץ של גדולת המעצמות, קיים סיכון בלתי מבוטל כי יציתו אלימות ויהפכו לנבואה המגשימה את עצמה.

• בהיכשל המשא-ומתן על הקמת מדינה פלשתינית, יגבר הסיכוי להטלת חרם על ישראל – סיכון שהולך ומחריף.

דברים קשים אלה לא יכלו להיאמר בעיתוי אומלל יותר מזה שבו מביטה מדינת היהודים בזוועה במציאות שבכל דור ודור קמים עלינו להשמידנו. והנה בא גדול ידידינו לכאורה ומסייע ככל יכולתו לצורר התורן הרוצה מאוד להביא לאובדנה של ישראל.

למעלה ממיליון ערבים ישראלים חיים בקרבנו, לומדים באוניברסיטאות שהקמנו, עובדים במפעלים שבנינו, מקבלים את שירותי הרווחה והבריאות כמו כל אזרחי המדינה ותורמים מי פחות ומי יותר לקדמתה והתפתחותה של ישראל. אלא שיש ביניהם הנמצאים בקבוצת סיכון ביטחוני העויינת את המדינה מטעמים פוליטיים, דתיים או אחרים. זכותנו וחובתנו להתגונן נגד תופעה זו.

כשני מיליון ערבים חיים בשליטת הרשות הפלשתינית. גם אלה נשענים על כלכלת ישראל במידה לא מועטה – חלקם עובדים ומתפרנסים בישראל, נתמכים ממיזמים משותפים לרש"פ ולישראל, תלויים בביטחון ובשירותי הבריאות שמקנה שליטת צה"ל לממשל הפלשתיני ורשאים לנוע בחופש יחסי ברחבי המדינה ללא סיכון אישי. לא ניתן לומר כי ישראלים נהנים מהדדיות כזו בשטחי הרש"פ. גם כאן, הפרדת אוכלוסייה זו משמשת אך ורק לבלימת הסיכון הביטחוני של חלק מהם על תושביה של מדינת ישראל ולא נובעת מרצון להדרה על בסיס אתני.

ג'ון קרי טועה אפוא. שכן מצב מערכתי זה אינו מכיל כלל מרכיבים או יסודות הדומים לאפרטהייד, שהיא מדיניות הנובעת ממניע גזעני להקים חיץ בין שתי אוכלוסיות.

באשר לפרץ האלימות שמבטיח לנו הממשל האמריקני בצורה של אינתיפאדה שלישית, הרי שהאינתיפאדה הראשונה צצה בתיזמורם של אנשי אש"ף בתמיכה אמריקנית של הממשל בסוף שנות ה- 80'; האינתיפאדה השנייה הייתה נגזרת עצובה מהסכמי אוסלו והתערבות הממשל האמריקני בראשותו של ביל קלינטון במו"מ שלנו עם הערבים ובוועידה שכשלה בשלהי שנת 2000. דווקא הסכמים ונסיונות להגיע אליהם הם שהביאו לפרצי האלימות שאותו מבטיח קרי, ולא נסיונה של ישראל לעמוד על זכויותיה מבלי להתקפל לנוכח כל דרישה.

ולבסוף, המזכיר האמריקני מהלך עלינו אימים בחרמות ועונשים שיביאו עלינו סירובנו לוותר על בטחוננו, עמידתנו על זכותנו על ארץ ישראל וזכותנו לשאת ולתת ללא תנאים מוקדמים עם רשות סרבנית ובלתי אמינה.

אל לנו לשכוח כי היסטורית, הממשל האמריקני הטיל עלינו אמברגו נשק במשך שנות קיומנו הראשונות. זאת, לעומת הסובייטים שאילולא הסיוע מטעמם, קשה להניח כי מדינת ישראל הייתה מצליחה לשרוד.

אל לנו גם לשכוח כי בשל מדיניות ממשלותינו לדורותיהן, בנינו תלות באמריקה וביחסינו עימה. כדרכה של תלות, אין היא תמיד בריאה. אמריקה מעדיפה לחבק אותנו חיבוק דֹב בעת הזו. והעיקר: אל לנו להתעלם מכך שמדיניות החוץ של אמריקה במזרח התיכון, צפון אפריקה, טורקיה ורוסיה הוכיחה את כשלונה, הנובע מהבנה לקויה של המרחב שבו אנו חיים.

בהקשר זה, יש להקדיש מחשבה רבה לשאלה הקריטית, אם הממשל האמריקי הוא אוהב או אויב. נראה כי עם הצורר התורן שבמוצהר בא עלינו להשמידנו אנו מיטיבים להתמודד מאשר עם הממשל האמריקני המשדר חוסר היגיון, חוסר בהירות וגרוע מכל אלה – הפכפכות מסוכנת בתמיכה בבנות בריתו.