אשליית "פתרון שתי מדינות לשני עמים"

כשארה"ב מובילה, נראה שיש קונסנסוס כמעט אוניברסאלית שפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי יכול להיפתר רק ע"י הקמת מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) ובעזה - "פתרון שתי המדינות לשני עמים".

אך בעיה יסודית הטבועה ב"פתרון שתי המדינות" משתקפת בבירור מתוך הויכוח סביב הצעת הקמתו של מסגד ומרכז תרבות אסלמי ב"גראונד זירו", אתר המגה-פיגוע של מגדלי התאומים בניו-יורק מן ה- 11/9. אלו השותפים לדפוס מחשבה של ערבים מוסלמים קיצוניים המתעקשים לבנות את מסגד רב הקומות אך ורק בגראונד זירו, נראים גם כשותפים לדפוס מחשבה של ערבים מוסלמים שמטרתם העיקשת היא שליטה על כל שטח פלשתינה, כולל ירדן.

למרות הפוזה הציבורית הפיקח שלו, מוביל פרויקט המסגד בגראונד זירו, אימאם פייסל עבדול ראוף, אישר את דפוס החשיבה החד-סטרית של הערבים הקיצוניים, כשהוא סירב להודות שארגון חמאס, הינו, לפי הגדרת הסטייט דיפרטמנט של ארה"ב, ארגון טרור. הוא טען גם שאמריקה "הייתה שותפה לפשע של 11/9, שאוסמה בן-לאדן הנו "תוצרת אמריקה", וכן חשף את דעותיו ע"י הרדיפה שלו להתרצות אמריקנית לחוק השאריה המוסלמית.

וכן במיוחד כשהצהיר: ". . .הניתוח האישי שלי אומר לי ש"פתרון מדינה אחת" הנו יותר מתקבל מפתרון שתי מדינות".

"פתרון המדינה אחת" שהאימאם היה מחשיב "מתקבל" הוא בוודאי לא של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. מהצהרותיו הפומביות די ברור ש"פתרון המדינה אחת" שהוא צופה והיה מחשיב כ"מתקבל" הינו מדינה ערבית איסלאמית עם חוקת שאריה, וכמו 20 מדינות ערביות אחרות, מובן ביותר שהמדינה תהיה נטולת אפיוני דמוקרטיה וזכויות אדם.

"פתרון מדינה-אחת" זו הנו בדיוק הצהרת הכנף ל האחים המוסלמים, העילה העיקרית לטרור ערבי, והנצר שלו - החמאס. זהו קוד מוכר לקריאת תגר על עצם זכות קיומה של ישראל כמדינה ריבונית, ובכך למתן לגיטימציה להשמדת מדינת ישראל.

זאת ועוד, ללא ספק, מדינה ערבית פלשתינית חדשה תחבור ותהיה בת ברית עם מדינות עריצות כמו אירן וסוריה, וכוחות אחרים העוינים לארה"ב: היא תהווה איום ישיר על הישרדות ירדן ותסכן את מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ האחרות.

זה היה הופך את האזור לעוד יותר נפיץ ממה שהוא כבר עכשיו - מה שבוודאי לא תואם את האינטרסים של ארה"ב או ישראל.

על-רקע זה, פתרון "שתי-המדינות", כפי שמוצע, יהווה איום בלתי נמנע ונוגד את האינטרסים הביטחוניים לאומיים החיוניים של ארה"ב ולהמשך קיומה של מדינת ישראל. היא תהווה סכנה ותגרום לנזק לאמינות של ארה"ב והאינטרסים הביטחונים שלה לשלום אמיתי וממושך ערבי-ישראלי.

התמקדות ב"שטחים"

לרוע המזל, עד כה ההתמקדות של הממשל האמריקני והעולם המערבי הינה באופן בלעדי כמעט בנושאים כמו "שטחים" ו"התנחלויות" כמפתחות לסכסוך. אך הסכסוך הערבי-ישראלי אינו על "שטחים" ו"התנחלויות".

מקורו של הסכסוך הנו דפוס המחשבה הפוליטי-דתי-ג'יהדיסט שאינו מקבל את זכות הקיום של מדינת ישראל ונחוש בדעתו להשיב את הכוח, שליטה, יוקרה והשפעה ערבית מוסלמית לימי תהילתם של ימים עברו. זוהי המטרה המוצהרת והאולטימטיבית של הג'יהדיסטים, ואין בדעתם לקבל ברצון פשרה כלשהי.

המתכחשים לדפוס המחשבה של הקיצוניים מגראונד זירו עושים רק נזק לאלו מהקהילה המוסלמית השואפים בכנות לכבוד הדדי, פיוס והתאמה עם אחרים, כנהוג במסורת האמריקנית. וכן אנחנו, המחויבים לזכויות הדתיות, הפוליטיות, האזרחיות והחופש של כל אדם, איננו יכולים להיכנע לאי-המוסריות של התעלמות ממציאות זו.

איזו זכות יש ליהודים למדינה ריבונית בפלשתינה?

תקציר היסטורי רלוונטי

בשנת 1922, בעקבות ניצחון כוחות הברית במלחמת העולם ה- I, חבר העמים, שהיה הקהילה הבינלאומית המאורגנת של אותה תקופה, יחד עם הסכמה כללית של ארה"ב (שלא הייתה חברה בארגון), יסד את מנדט פלשתינה כחוק בינלאומי מחייב, המבוסס על ה"קשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה". כוונת הארגון הייתה לייסד "בית לאומי עבור העם היהודי", הכולל ספציפית את כל השטח של מה שהפך לימים לממלכת ירדן ומדינת ישראל, ובפירוש ייעד לכך בסעיף 6, בו כתוב: "הואיל ובכך ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה, [ולהנחת] יסודות עבור בנייה מחודשת של הבית הלאומי שלהם בארץ הזו; (כמו-כן, באותה תקופה חבר העמים יסד מנדטים צרפתיים בשטחים שהפכו יותר מאוחר לסוריה ולבנון ומנדט בריטי נוסף עבור ארם-נהרים-עירק.)

אך בשנת 1923, בריטניה, במטרה לקדם את האינטרסים האִימְפֶּרְיָאלִיסְטִיים שלה, חתכה 78% משטח פלשתינה המנדאטורית המקורי על-מנת לייסד את האמירות הערבית של עבר הירדן. היא הציבה כאמיר הראשון את בן בריתה ממלחמת העולם ה- I, עבדאללה ה-I, שכוחותיו גרשו מחצי האי ערב ע"י סעודים ווהבים. עבדאללה ה-I, יחד עם כ-2,000 חיילים משושלת האשמית, כבשו את כל השטח המזרחי של עבר הירדן, ואסרו על יהודים לגור בשטח. כך הצטמק השטח שהיה מיועד לבית לאומי יהודי בפלשתינה ל-22% מן המנדט המקורי.

אך המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, (שמאוחר יותר שיתף פעולה עם היטלר במלחמת העולם ה-II) ואליטות ערביות אחרות התנגדו בתוקף למסירת חלק כלשהו של פלשתינה עבור פיתוח יהודי.

התיאולוגיה הפוליטית שלהן מכתיבה שפלשתינה, כמו כל שטח אחר שנכבש אי-פעם ע"י כוחות מוסלמים, הינו "אדמת קודש", ולעולם אסור שייפול שוב בשליטה לא-מוסלמית. לפיכך, למרות מסות של עדויות ארכיאולוגיות מכריעות התומכות חד-משמעית באחיזתם של העם היהודי בישראל, הם ממעיטים או מכחישים לגמרי את קשר אלפי השנים של העם היהודי עם אדמת פלשתינה.

בשנת 1937, הבריטים, מודאגים מן העלייה באלימות הערבית, הקימו את וועדת פיל לחקור את בעיית פלשתינה. כתוצאה מכך, וועדת פיל קראה לחלוקה נוספת על ה 22% מן השטח שנותר לעם היהודי מן המנדט המקורי וקראו להקים עליו שתי מדינות, אחת ערבית ואחת יהודית, כ"סיכוי לשלום אולטימטיבי". הערבים דחו על הסף את הצעת שתי המדינות לשני עמים".

בשנת 1946, עבדאללה ה-I, בסיוע בריטי, הפך את האָמִירוּת של עבר הירדן המזרחי לממלכת ירדן, מדינה ערבית בתוך פלשתינה המנדאטורית, כשהוא מציב את עצמו מלך על הממלכה.
התיחום בין עבר הירדן לבין ארץ-ישראל המנדאטורית נעשה לצורכי המנהל הבריטי, שכן הנציב העליון, שמושבו בירושלים, היה השליט העליון גם על האמירות של עבדאללה ממזרח לירדן.

תקומת מדינת ישראל והמלחמות בעקבותיה

בשנת 1947, לאחר שבריטניה ויתרה על השלטון המנדאטורי, השליטה על ארץ-ישראל המנדאטורית עברה כ"נאמנות קדושה" לידי האו"מ, ממשיך דרכו של חבר העמים. האסיפה הכללית של האו"מ אימצה את החלטת 181, הקוראת לחלוקה של 22% של שטח הנותר מן המנדט הבריטי על פלשתינה. "פתרון שתי המדינות" הזה, למעשה העניק מדינה ערבית שניה בפלשתינה (כשירדן הראשונה). למרות אכזבתם משטח המצומצם מאוד שיקבלו, הצעת האו"מ נתקבלה ע"י היהודים. לעומת זאת ההצעה נדחתה בתוקף ע"י הערבים.

הכרעת עצרת האו"מ על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית הגיעה בזמן קריטי ונתן תוקף לזכות ההיסטורית והחוקית של ישראל למדינה משלהם. אך האו"מ לא יכל להקים את המדינה: בריטניה התנגדה לתוכנית של האו"מ וארה"ב, צרפת ואחרים נכשלו במאמציהם לגרום לאסיפה הכללית של האו"מ לבטל את תוקפה של החלטת החלוקה.

בניגוד לתעמולה עוינת, מדינת ישראל לא נוצרה ולא נכפתה ע"י המערב, אלא קמה למרות התנגדותה, מאמציה למניעתה ורפיון ידיה של כוחות המערב הגדולים. המדינה הוקמה ע"י יהודים שישבו את הארץ, ארגנו והקימו סטרוקציה ממשלתית, חברתית וכלכלית מתפקדת ודרשו ריבונות לעצמם ולאחיהם היהודים באירופה וארצות המוסלמיות המחפשים מקום מקלט וחיי כבוד בביתו ההיסטורי של העם היהודי.

ב-ה' באייר, תש"ח (14 במאי, 1948), עם סיום המנדט הבריטי וההכרזה על הקמת מדינת ישראל, פלשו לארץ צבאות מצרים, ירדן, עירק, סוריה ולבנון, במה שנשבעו שתהיה "מלחמת השמדה" נגד המדינה היהודית שזה עתה נולד ושנראתה כחסרת כל סיכוי נגד אי-שוויון הכוחות הפנומנאלי לטובת הערבים. לתדהמת העולם כולו, הערבים הובסו. כשהקרבות פסקו, נחתם הסכם שביתת נשק בתיווך האו"מ, שהשאיר בידי הירדנים את שטחי הגדה המערבית ואת ירושלים המזרחית והשאיר למצרים את השליטה על רצועת עזה. עם זאת, ישראל בהחלט יסדה את נוכחותה כמדינה ריבונית במזרח התיכון.

"תוכנית השלבים" והמצאת הנרטיב הערבי

לאחר שצה"ל הדף את ההתקפות של מדינות ערב, נחתמו בתיווך האו"ם, הסכמי שביתת נשק: תחילה עם מצרים ולבנון (שבט תש"ט - פברואר 1949); חודשיים אחר כך עם ירדן, ולבסוף (תמוז תש"ט - יולי 1949) עם סוריה.

לאחר הסכם שביתת הנשק, ירדן התנחלה באופן בלתי חוקי ביהודה, שומרון ובהגדה המערבית ומצרים שלטה ברצועת עזה.

בשנת 1967, לאחר שישראל שוב הביסה במלחמת הגנה, 3 צבאות ערב שיצאו, כמו ב-1948, ב"מלחמת השמדה" נגדה, ותפסה את השליטה על הגדה המערבית, רצועת עזה, חצי האי סיני והגולן, הציעה ישראל להחזיר את השטחים שכבשה תרומת הסכמי שלום עם שכניה.

הליגה הערבית הגיבה עם החלטת הקרטום שלהם: "לא יהיה שום שלום עם ישראל, שום משא-ומתן עם ישראל, שום הכרה של מדינת ישראל."
שוב, "לא"! ל"פתרון שתי מדינות".

במשך 19 השנה בהם יהודה ושומרון ועזה היה תחת כיבוש ערבי מלא, לא היה שום מאמץ או בקשה להקים מדינה פלשתינית. אך על-מנת לשפר את העתירה שלהם לדעת הקהל המערבי, הערבים של מנדאט פלשתינה ויתרו על הזהות-עצמית המסורתית שלהם כ"ערבים", כלומר כשייכים לאומה הערבית, והמציאו לעצמם זהות חדשה – "פלשתינים".

"אין כל הבדל בין ירדנים, פלשתינים, סורים ולבנונים. כולנו חלק מאומה אחת. זה רק עבור שיקולים פוליטיים שאנו מדגישים את הזהות הפלשתינית שלנו . . . כן, קיומו של זהות פלשתינית נפרדת הנו רק לשם סיבות טקטיקות." (זוהיר מואסין, ראש פעולות צבאיות של אש"פ וחבר הוועדה העליונה שלה בראיון עם ג'ימס דורסי בעיתון ההולנדי, Trouw, 31/3/1977).

בשנת 1974, לאחר תבוסה ערבית נוספת, אש"פ, בוועידה הלאומית ה-12 שלו, אימץ את "תוכנית השלבים". זה תוכנן לייצר רושם של "מתינות" – בעיקר עבור לסבר את האוזן המערבית – ע"י הסכמה להקים מדינה ערבית פלשתינית בכל שטח בעזה והגדה המערבית שיפונה ע"י ישראל בתור שלב – 1, ללא הכרה במדינת ישראל.

שלב II, הוא חידוש והעצמות של "המאבק המזוין" מנקודת כוח משופר מאוד, שהיה מבטיח את השמדת מדינת ישראל ויאפשר לערבים לקחת את שאר פלשתינה בשלב III.

בו זמנית, אש"פ החל לקדם נרטיב חדש לפיו "ערבים עסקו בחקלאות ובנייה והפצת תרבות בכל הארץ במשך אלפי שנה, כשהם משמשים דוגמה לחופש הפולחן, ופועלים כשומרים הנאמנים של כל מקומות הקדושים של שלושת הדתות." (נאום ערפאת באו"מ, ניו-יורק טיימס, 11.11.74)

קשה להעלות לדמיון תאור שמסלף באופן קיצוני יותר את העובדות. בזמן שעדות ארכיאולוגית מעידה שבמאה ה-6, היו בפלשתינה אחת מן האוכלוסיות הגדולות ביותר עם כלכלה המגוונת ביותר בהיסטוריה שלה, פלישת ערב במאה ה-7 שינתה את התמונה לחלוטין. הכיבוש האיסלאמי, חנך תקופה שנמשכה מעל אלף שנה, מלבד הפוגות קצרות, בה שקעה פלשתינה אל תוך תקופה אפלה של התדרדרות עמוקה עם טבח תקופתי של אוכלוסיות שנותרו במקום.
(כבר ב-1867, בביקורו בפלשתינה, כתב מרק טווין בספרו "מסע התענוגות לארץ הקודש": "ארץ שממה . . . שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. . . כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה… בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ… ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים. ארץ ישראל שוממה וחשוכת חמדה. ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה. קודש היא לשירה ולמסורת, ארץ חלומות… נצרת עזובה… יריחו ארורה… ירושלים…כפר חלכאים…".)

העובדה הפשוטה שתועדה במקורות מהימנות ומגוונות מאוד, היא שההתחדשות של פלשתינה, הגידול באוכלוסייתה והכלכלה, באה רק לאחר הזרימה העקבית של יהודים ששבו לארצם בעשורים האחרונים של המאה ה-19. בעקבותם הגיעו ערבים מעבר הירדן המזרחי, סעודיה, מרוקו, מצרים, סודן, עירק ואפילו תימן הרחוקה, שבאו לקחת חלק בשגשוג העולה בפלשתינה. מוערך שכ-300,000 ערבים נדדו לפלשתינה בתקופת המנדט הבריטי.

תוצאות הדמים של אוסלו

בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו בבית הלבן בוושינגטון, ע"י ראש אש"פ, יאסר ערפאת ובין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, כביכול למתן תנאים להתפתחות וצמיחה של אמון וכבוד הדדי שיובילו בסופו של דבר להקמת מדינה פלשתינית.

האירוע נתקבל בהתלהבות גדולה כמבשר השלום המיוחל. חברים של ישראל, שקיוו לשים תקווה לפני ניסיון, התמכרו להתקף של אושר ואופטימיות. אך חברים אחרים של ישראל, הקשובים למציאות הבסיסית של הסכסוך הערבי-ישראלי ולפרטים הבעייתיים של ההסכם, לא נתנו לאופוריה שהייתה באוויר לבלבל אותם. אחד הצופים בטכס בבית הלבן תיאר את האירוע כציון "אשליית עם תחת מצור".

(במהרה ערפאת נתן תוקף לאשליה, כשהוא מדבר לעם שלו בשפתו הוא אישר מחדש את מחויבות אש"פ ל"תוכנית השלבים" להשמדת ישראל, והשווה את הסכמי אוסלו להסכם חודיבייה של מוחמד עם שבט קורייש, שהנביא קיים במשך שנתיים – עד שכוחותיו התחזקו מספיק כדי למחוץ את קורייש).

ממשלת ישראל, שהייתה חדורת מוטיבציה עזה לשלום, ונתנה אמון בערפאת שיכבד את התחייבותו לחסל את הטרור הפלשתיני וההסתה נגד ישראל, מסרה לשליטת אש"פ שטח משמעותי וללא כל התחשבות בענייני ביטחון חיוניים, העבירה גם נשק לידי "שוטריו".

אפקט הסכמי אוסלו, במקום למתן את הפלשתינים (חמאס ואש"פ), יצרו רמה חסרת תקדים של חינוך להסתה, שתוצאותיו היו גל צונאמי של טרור פלשתיני אנטי-ישראלי שהיוו הפרה חמורה להתחייבויות הפלשתיניות לישראל ולארה"ב.

אוסלו עשוי היה להוביל למדינה פלשתינית במסגרת "פתרון השתי מדינות", אך ערפאת דחה את האופציה הזאת. במקום זה, הוא פתח באינתיפאדת הדמים הראשונה והגביר מערכת שלמה של תעמולה והסתה אנטי-ישראלית שממשיכה במרץ עד היום. המנטרה "שנוא את היהודים וישראל" שנשמעת כל יום במסגדים ובכלי התקשורת שלהם, יוצרת תהודה ענקית בקרב הערבים הפלשתינים, שהם עיקר נמעני שכתוב היסטורי גרוטסקי. התעמולה מכוונת במיוחד לדור הצעיר ונוכח אפילו בתוכניות מיוחדות לגיל הרך.

בשנת 2000, ללא כל התחשבות בניסיון מצטבר עגום זה, הנשיא קלינטון יחד עם ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד ברק, הציע לערפאת ולערבים הפלשתינים מדינה ריבונית בשטח של 97% של הגדה המערבית ועזה עם ירושלים המזרחית לעיר הבירה כולל סכומי פיצויים עתק עבור פליטים פלשתינים.

ערפאת שוב דחה את "פתרון שתי המדינות", ובמקום לצאת לחגיגות ולכונן מדינה פלשתינית, הוא פתח ב"אינתיפאדה השנייה", שכלל את תקופת התקפי הטרור העקוב מדם ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל וגרם גם להרס הכלכלה של הרשות הפלשתינית המדכא והמושחת.

למרות כל זאת, עסקני פוליטיקה בינלאומיים, שמובלים ע"י ממשל אובמה, עדיין מתמקדים כמעט בלעדית ב"פתרון שתי המדינות". הם לגמרי מתעלמים מן העובדה שבמשך תקופה של מעל שבעה עשורים, לפחות חמש יוזמות דיפלומטיות בינלאומיות עבור "פתרון" יכלו ליצור ממזמן מדינה פלשתינית. אך ערפאת לא היה מוכן לקבל את המושג של שתי מדינות, ערבית ויהודית, "חיים לעד בשלום זו לצד זו". מטרתו לעולם לא הייתה שלום עם ישראל, אלא השמדתה כשעל חורבותיה תקום מדינה אחת ערבית מוסלמית מנהר הירדן ועד הים התיכון.

מציאות קריטית: פתח וחמאס

בניגוד לגמרי מן הגישה הבסיסית הסותרת שהיה תוקף באופן מהותי כל מו"מ ערבי-ישראלי ל"פתרון שתי המדינות", ישנה בעיה בסיסית נוספת. הערבים עצמם מחולקים לשני מחנות עוינים. הפתח שולט בשטח של הגדה המערבית כשהחמאס שולט ברצועת עזה, שכבש בכוח מהפתח.

העוינות השוררת בין הפתח לחמאס מקיף טווח רחב של הבדלים אידיאולוגיים ופוליטיים חשובים. אך עם זאת, הם שותפים לאותה מטרה מהותית: השמדת מדינת ישראל. באמנה הפלשתינית וכן באמנה של החמאס מטרה זו היא ספציפית ביותר, כתובה בבירור ומהללת את ה"מאבק המזוין" - דבר שהוכח הן ע"י פעולות הטרור והן ע"י הצהרות חוזרות.

בעקבות מותו של ערפאת, אבו מאזן, יורשו של ערפאת ושבמשך השנים השתתף ישירות בפעולות טרור רבות נגד ישראל, כעת מחזיק בתואר של "הנשיא עבאס".

הוא לקח את הפיקוד על הרש"פ וניסה לשנות את התדמית שלו ושל אש"פ ע"י אימוץ פוזה של מתינות כדי למצוא חן בעיני ארה"ב והמערב. בניגוד לערפאת, קודמו, הוא מדבר, מתלבש ומתנהג באופן "מערבי", יותר. זה אפשר לקובעי מדיניות ארה"ב הנוכחיים להתעלם מעברו הטרוריסטי, ולשווק אותו עכשיו בתור "מתון" ולקבל אותו כפרטנר במרדף אחר שלום ערבי-ישראלי דרך "פתרון שתי המדינות".

קובעי מדיניות אלו גם מתעלמים מן העובדה שלמרות "מתינותו" המדומה של עבאס, בתור סגנו הראשון של ערפאת זה היה הוא עצמו שמיסד ב-1994 את החינוך לשנאה בתוך הרש"פ, ובתור יורשו של ערפאת ממשיך בכך במשנה מרץ. "תוכנית השלבים" שלו והסעיפים באמנה הפלשתינית הקוראים במפורשות להשמדת ישראל ע"י "מאבק מזוין" נשארים בעינם. בנוסף, עבאס ואש"פ עדיין לא מוכנים אפילו להכיר את זכות ישראל לקיום: הם מתעקשים על הגירוש המידי של כל היהודים משטחי מחצית ירושלים והגדה המערבית שהערבים הפסידו במלחמת ההתקפה שלהם ב-1967, והם מכריזים על "זכות השיבה" עבור מיליוני ערבים לקווי שביתת הנשק של 1967, שפירושו סוף הבית הלאומי היהודי.

שאיפת עבאס-אש"פ האולטימטיבי נשארת זהה לזו של ערפאת: חיסול המדינה היהודית.

מראיה מפוכחת של פניו האמיתיים של פתח, מה ניתן עוד לצפות מן החמאס הקיצוני אף יותר? כשהם מחויבים חד-משמעית לחיסול מדינת ישראל ועדיין ממשיכים בפעולות טרור, קשה ביותר לדמיין טרנספורמציה. אף על-פי כן, חמאס מחוזר בהתלהבות ע"י פקידים לשעבר של הממשל האמריקני ומדמויות ציבוריות המייצגים בבירור את ממשל אובמה, כשהם מעודדים התפייסות של חמאס ופתח, על-מנת שיוכלו להציג חזית פלשתינית אחידה כדי לנהל מו"מ מול ישראל.

ב-9 ליוני, 2010, הנשיא אובמה העניק 400,000,000 דולר, במה שנראה על פני השטח כסיוע הומניטרי, אך לפחות חלק מזה לעידוד הפיוס הנ"ל, שיחולק בין ארגוני הטרור – פתח וחמאס. לא נמסר כיצד יחולק המענק ומי יהיה אחראי לחלוקה. אך, כשהחמאס כעת מקבל סיוע משמעותי ונשק מאירן וסוריה, "פיוס" בין הפתח לחמאס נראה מאוד לא ריאלי ובמקרה הטוב ביותר, אם היה קורה זה היה עניין זמני ביותר. עם זאת, זה היה פותח את הדלת לעוד יותר לחץ אמריקני על ישראל לעשות ויתורים טריטוריאליים מסוכנים נוספים לעבר "פתרון שתי-המדינות" – ולמתנגדיהם הג'האדיסטים, כאשר הסכסוך בבירור אינו על שטח.

ירושלים: ההיסטוריה הנשכחת ופרודיית מדיניות ארה"ב

לפני 3,000 שנה, המלך דוד קבע את ירושלים לבירת ישראל ומאז היהודים שאפו להתגורר שם. מאז 1840, היהודים היוו הקבוצה היחידה הגדולה ביותר של תושבי ירושלים. יותר מכך, מאז 1880, היהודים היוו את רוב האוכלוסייה בירושלים. ירושלים לעולם לא הייתה בירתה של כל לאום אחר חוץ מאשר של ישראל העתיקה וישראל בת זמננו.

ירושלים תמיד עמדה במרכז חיי העם היהודי ושיחקה תפקיד מרכזי בחיים הפוליטיים והדתיים של האומה. "הכותל המערבי" היה קיר חיצוני של בית המקדש היהודי שנבנה לפני יותר מ-2000 שנה. ירושלים הינה מאפיין אינטגראלי בתפילה היומית של היהודים, וכשיהודים מתפללים בכל מקום בעולם, הם מאז ומתמיד פונים לכיוון ירושלים (בניגוד למוסלמים הפונים לכיוון מכה). "ירושלים" עבור העם היהודי, הינה מילה נרדפת עבור כל ישראל, המולדת התורשתית של עם ישראל מאז ימי קדם.

ירושלים תמיד הייתה עיר עם תושבים בעלי רקע ודתות שונות. היו בין השאר שכונות יהודיות, ערביות ונוצריות, אך בכל ימי ההיסטוריה שלה, העיר לעולם לא הייתה מחולקת עד הכיבוש הירדני ב-1948, שבו גרשו בכוח את כל היהודים ממזרח ירושלים, כולל הרובע היהודי של העיר העתיקה.

"רק בשנות 1948-1967 – שנות הכיבוש הירדני – נקרא החלק המזרחי של בירת ישראל בכינוי "שטח ערבי". לפלשתינים אין יותר זכויות לריבונות מאשר, למשל, לרוסיה במזרח ברלין הכבושה לשעבר."

הצעת "שתי המדינות" של הנשיא אובמה, קוראת לחלק את ירושלים. הערבים יקבלו חלק מירושלים לבירת מדינתם רק בתור מרכיב טקטי בתוכנית השלבים שלהם להשמדת ישראל. אך כל מי שמבין את הטקטיקה הזו וכן העובדה ש"מזרח ירושלים" מכילה בתוכה את הרובע היהודי של העיר העתיקה יחד עם ה"כותל המערבי" של בית המקדש הקדוש, מבין גם שישראל איננה יכולה להיכנע ל"פתרון" שכזה.

החלטות דו-מפלגתיות של הקונגרס בשנת 1990 וב-1992 אשרו בתוקף את האמונה ש"ירושלים צריכה להישאר עיר מחוברת אחת ומוכרת בתור בירת מדינת ישראל."

בשנת 1995, הועבר חוק שגרירות ירושלים, S.132. בין נותני החסות: ג'וסף בידן, טד קנדי, ג'ון מקיין, הרי ריד, ג'ון קרי, יוסף ליברמן, סטרום טורמנד, ובוב דול. החוק זכה לכינוי, "הצהרת מדיניות של ארה"ב": "(1) על ירושלים להישאר עיר לא מחולקת אשר בה זכויות של כל קבוצה אתנית ודתית מוגנות:
(2) יש להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל."

בשנת 2007, הילרי קלינטון, כעת מזכירת הממשל בוושינגטון, הוציאה מאמר בה כתוב: "הילרי קלינטון מאמינה בזכות ישראל להתקיים בביטחון כמדינה יהודית, עם גבולות הגנתיים ובירושלים בלתי מחולקת כבירתה, בטוחה מטרור ואלימות, ואין לערער בכך לעולם."

בשנת 2008, ברק אובמה הצהיר: "ירושלים תישאר בירת ישראל, וצריכה להישאר בלתי מחולקת." אך כבר למחרת, אובמה הסביר שהוא למעשה תומך בחלוקת ירושלים, ואמר: הנקודה שניסינו להבהיר היא שאנו לא רוצים לראות גדרי- תיל לאורך ירושלים, כפי שהיה לפני מלחמת 1967, ושאפשרי עבורנו ליצור ירושלים מלוכדת וקוהרנטית.

האם "אפשרי לנו ליצור ירושלים שתהיה מלוכדת וקוהרנטית" ומחולקת? מה פירושו בכלל של ירושלים שתהיה "מלוכדת וקוהרנטית" ומחולקת? הנקודה היא, שבלחץ שלו ליצור "פתרון שתי מדינות", אפילו לפני כל מו"מ ערבי-ישראלי, הנשיא אובמה, למעשה כבר קבע מה צריכה להיות התוצאה בעניינים קריטיים אחרים "במו"מ" הערבי-ישראלי. זה עקבי עם הנחת היסוד שלו שמקור סיבת העוינות והמרירות הערבית הוא באי-צדק של ישראל (ואמריקה) כלפי האוכלוסייה הערבית. והנחת יסוד זו רומזת על העתרות סלחנית ובלתי מוצדקת לעוינות הערבית הדתית והפוליטית לעצם קיומה של ישראל.

פרספקטיבות ערביות משתנות: אירן

ממשל אובמה טוען לדחיפות הגדולה בהשגת "פתרון שתי-המדינות" כחיוני על-מנת להשיג תמיכה ממדינות ערב בקונפליקט שלנו עם הטליבאן ואל-קאעידה.

בוודאי שאנו מעוניינים בכל מודיעין ותמיכה שאנו יכולים להשיג ממדינות ערב, אך ניסיון ארוך מוכיח את העובדה שהגורם שבאמת קובע את המדיניות ופעולות של מנהיגים ערבים נוגעים לאיומים להישרדותם בשלטון.

למרות הרטוריקה הלעיתים משולהבת שלהם, זה בעיקר מטרות פנימיות, אזוריות וגורמים גלובליים שמשפיעים על יחסים ערביים-פנימיים, יחסי ערבי-מערבי,וערבי-ישראלי, הרבה יותר מאשר ענייני הפלשתינים.

כיום, מספר משטרים ערבים נמצאים במצב של דאגה גוברת לגבי אתגרים פנימיים של הג'יהאד המוסלמי מארגונים כמו החמאס, ו"פתרון שתי המדינות", נראית כאיום ישיר על ירדן.
עוינות ערבית כלפי ישראל בודאי ממשיכה. אך היות שהסכסוך הערבי-ישראלי בפלשתינה אינו הדאגה החיונית ביותר שלהם, התמיכה שאנו רוצים להשיג מן המנהיגים הערבים תלוי הרבה פחות ממידת הלחץ שארה"ב מפעילה על ישראל ויותר על ההערכה שלהם איזה שלטון יגבר במזרח התיכון הסוער.

ברור שההערכה הקריטית תהיה מושפעת עמוקות ע"י עלייתה הצפויה של אירן ככוח גרעיני. מדינות ערב יודעות שישראל איננה מהווה איום עבורם, כאשר מצרים, ירדן, האמירות הערביות, סעודיה ומדינות ערב אחרות חוששות מן התרחיש של אירן החמושה גרעינית, תבקש עליונות אזורית לעצמה.

"הסוד הגלוי ביותר של העולם הוא שמדינות ערב של המזרח התיכון חוששות מאירן גרעינית, ייתכן יותר אפילו מישראל . . . כדאי לשים לב להערות של שגריר האמירות הערביות המאוחדות בארה"ב, יוסוף אל-אוטייבה . . . כשנשאל אם הוא היה "רוצה שארה"ב תעצור בכוח את התוכנית הגרעינית של אירן", ענה: "בודאי, בודאי. אני חושב שאנו עומדים בפני סכנה מתוכנית גרעינית הרבה יותר מכם". ההערות האחרות של מר אוטייבה מבהירים היטב מה הוא ורוב פקידי ערב חושבים על התרחיש של מדינה שיעית מהפכנית גרעינית. הם רוצים נואשות, וזה אומר שארה"ב או שישראל, יעצרו אותו, ובכוח אם יש צורך בכך."

מדינות ערב הנוטים להציע לארה"ב מודיעין ותמיכה אחרת, מכירים טקטית שישראל מהווה כוח של יציבות באזור ויכולה להיות תקוותם הטובה ביותר לביטחון נגד אירן גרעינית, במיוחד כאשר הם עדים לאי-נחישות אמריקני להתמודדות מול איומי אירן.

ה פָּרָדִיגְמָה של מזרח התיכון החדש: התנדנדות נחישות אמריקנית?

ההתנגדות הפומבית שנתן אובמה לירושלים מאוחדת, ממקדת באופן טבעי את תשומת הלב לעמדות ופעולות אחרות שהוא נקט המבשרות רעות ליחסי ארה"ב-ישראל: ההתנצלות הרהוטה בקהיר עד לדברי שבח והלל המשתפך לעולם המוסלמי, עם ביקורת נוקבת לישראל: היחס המאוד מכבד שהוא מפגין במפגשים שונים עם מנהיגי ערב, בהשוואה ליחס הבוז וחוסר כבוד שהפגין פומבית כלפי ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו: תמיכתו בהקמת המסגד בגראונד זירו: הדרישות התוקפניות הנשנות מישראל בלבד, בזמן שהוא מחזר אחר טרוריסטים שישראל צריכה להתמודד מולם בכל יום. נראה גם שהנשיא אובמה מתעלם מן התחזית העגומה ש"פתרון שתי המדינות" יקדם ביעילות את אסטרטגיית "תוכנית השלבים" של אש"פ להשמדת מדינת ישראל.

ומטריד מכל: הושטת היד הדיפלומטית של אובמה לאירן הוכחה ככישלון טוטאלי: כל הסנקציות של ארה"ב והאו"מ לא יביאו לידי כך שאירן תוותר על רדיפתה לחימוש גרעיני, מה שמשאיר אותנו תלויים במצב של "הכלה". אבל זה יהיה מאוד קשה, אם לא בלתי אפשרי להכיל אירן גרעינית, הכוח הדומיננטית במזרח התיכון עם השפעה גוברת מעבר לכך. ומניסיונות קודמות של התעלמות פשוטה מהחלטות או"מ רציפות וגינויי ארה"ב ללא כל תגמול מרתיע מתאים, לא תהיה לאירן כל חשש מפני תגובה אמריקנית או מהקהילה הבינלאומית לשום פעולה עתידית שתנקוט.

הסימנים מבשרי הרעות של אירן גרעינית ברורים, מאיימים ומרחיקי-לכת. ישראל, ה"שטן הקטן" נמצאת על הכוונת להשמדה מיידית, אך האיום המוצהר תדירות לא מצטמצם למזרח התיכון, אלא בדרך זו או אחרת כוונת אירן להרחיב את טווח הקטלני שלה ולהגיע ל"שטן הגדול" – ארה"ב.

למרות ההבטחה המילולית המזדמנת שה"קשר של ארה"ב-ישראל אינו ניתן להפרה", אם נשפוט לפי מעשיו, נראה שהנשיא אובמה הראה מעט מאוד אכפתיות לאיום הקיומי לישראל ע"י אירן חמושה גרעינית וכיצד זה ישפיע על האינטרסים הביטחונים של ארה"ב. במקום זה, הוא הזהיר את ישראל מלקיחת פעולת מנע הגנתית כדי להדוף את האיום מאירן. אך לאפשר לאירן להתחמש גרעינית והתחנפות לטרוריסטים ולמדינות חסות שלהם, בזמן שהוא מתכחש להתחייבות הייחודית של ארה"ב להגן ולקדם חרות בעולם, הנו בלתי קביל מוסרית ואסטרטגית.

במבט כולל, השגות שליליות אלו מעוררי דאגה לכל מי שאכפת לו על הביטחון והעתיד שלנו ושל ישראל. הם מובילים למסקנה מאוד מטרידה. למרות יחסים ארוכים ומועילים הדדית, והאשורים הרטוריים, ביטחון והישרדות של ישראל נראים פחות חשובים לנשיא אובמה מאשר טיפוחו הנלהב של העדפה ערבית-מוסלמית.

הפָּרָדִיגְמָה הזאת מתפרשת במזרח התיכון ובאזורים אחרים כסימן נוסף לנחישות הדועכת של ארה"ב ונטישת תפקידה ההיסטורית ככוח סטרטגי מוסרי ועוצמתי. ההבחנה הזו מחזקת לא רק את אויבי ישראל אלא גם את אויבנו: אל-קעידא, הטליבאן, אירן, ורשת האימה של טרוריסטים של האיסלאם הקיצוני שהצהירו מלחמה עלינו כדי לקדם את השאיפות הפוליטיות ותיאוקרטיים שלהם.

המציאות העגומה הזאת קוראת תגר על אשליות המתחסדות של "פתרון שתי המדינות". הם מאותתות לסכנות הטבועות במאמצים ל"פתרון" מהיר ופשטני לסכסוך שמושרש בתיאולוגיה פוליטית מוסלמית-ערבית, ושאינו עניין פשטני של "שטחים". בשביל אינטרסים ביטחוניים שלנו, המציאות על פני השטח קוראת לחידוש התחייבות נחושה של ארה"ב למנהיגות מוסרית במלחמה נגד טרור איסלאמי ואיום של אירן גרעינית. זהו עדיין התקוה הטובה ביותר ליציבות חיונית, ובסופו של דבר לשלום בר-קיימא באזור המסוכסך ההוא ובעולם בכלל.

מדוע לדבר שלום כששלום לא באופק?

מאז 1937, כשוועדת פיל של בריטניה הציעה לשווא "פתרון שתי מדינות" כ"הזדמנות לשלום בר-קיימא", "תוכניות שלום" קודמו ברציפות צפויה ועקרה, ביניהם:

• "תוכנית החלוקה" של האו"מ ב-1947

• הסכם בגדד של ג'ון פוסטר דאלס בשנת 1950

• "תוכנית רוג'רס" של הסטייט דיפרטמנט של ארה"ב של שנות -1950

• "תוכנית הקוויאר" של ועדת שרות ידידי אמריקה ב-1970

• דוח 1975 של קבוצת המחקר של המזרח התיכון של מכון ברוקינגס

• תוכניתו של הנשיא רייגן ב-1982

• הסכמי אוסלו ב-1993

• הצעת קלינטון-ברק לערפאת בשנת 2000

• "מפת הדרכים לשלום" של הנשיא בוש בשנת 2002

• "פתרון שתי המדינות" הנוכחי של הנשיא אובמה

הכינויים, המקורות, התאריכים והפרטים שלהם משתנים, אך כל "תוכניות השלום" האלו, כולל "פתרון שתי המדינות" של הנשיא אובמה, נועדו לכישלון: הם לא הבינו כהלכה או שבכוונה תחילה לא הציגו כהלכה את לבה של הסכסוך כשהם מציגים אותה כסכסוך על שטחים, כאילו שאם ישראל תסחור מספיק "שטחים תמורת שלום", הסכסוך ייושב.

שבע עשורים של "תוכניות שלום" נכשלות, היה צריך להתריע לקובעי המדיניות שלנו למציאות שסכסוך זה אינו לגבי חלוקה של שטחים. הצעת ישראל לסחור "שטחים תמורת שלום" ב-1949, 1967, 1993, 2000 וב-2002 נענו כולם בתגובה ערבית עקבית: "שום שלום עבור שטחים". לעומת זאת הערבים מנצלים את ה-"מו"מ לשלום" כדי להשיג את יהודה ושומרון, והגדה המערבית כחלק מן "תוכנית השלבים" של אש"פ: שלב -1: הקמת מדינה פלשתינית בשטח שהושג במו"מ ללא הכרה במדינת ישראל, ובהמשך "מאבק מזוין" בשלבים II ו-III מתוך עמדות משופרות, כשהם מאיצים ביתר קלות את הדרך להשמדת ישראל.

זה מה שייסד את עקרונות אש"פ של ערפאת, וקיבל משנה תוקף בחודש מרס, ע"י נשיא הרש"פ, מחמוד עבאס, שמגלה שמקור הסכסוך הבסיסי אינו על "שטחים" או על חלוקה טריטוראלית כזו או אחרת. את זה היה ניתן לפתור בפשרה סבירה – אך שום פשרה לא תתכן כאשר הגורם המרכזי של הסכסוך הנו התיאולוגיה הפוליטית הנוקשה הערבית מוסלמית ג'יהאדיסטית האוסרת על ההכרה בישראל, מכחישה לקשר מאות הדורות של העם היהודי לארץ ישראל, ומתעקשת שכל פלשתינה הינה ה"ארץ הקודש" הבלעדית שלהם, ושלעולם אין להתחלק עם אחרים בשלטון עליה.

אילוץ ישראל בכוח לסגת משטחים ביהודה ושומרון יהיה מבחינת רוח גבית לג'האדיסטים להגביר מיידית את ה"מאבק המזוין". יותר מכך, "פשרה” טריטוראלית שכזאת היום, הייתה מתעלמת בצורה מעוותת מהשיפוט השקול של רשויות דיפלומטיות וצבאיות אמריקניות שנעשו במשך המלחמה הקרה עם ברית המועצות. ב-29 ביוני, 1967, הגנרל ארל וילר, יו"ר הרמטכ"לים המשותפים, הגיש מסמך לנשיא ג'ונסון בנושא "הדרישות המינימאליות להגנת ישראל", כשהוא מציין את מציאות הצבאית, פוליטית, טופוגראפית, גיאוגראפית והיסטורית של המזרח התיכון המחייב שלישראל תהיה השליטה על רכסי ההרים של יהודה, שומרון והגולן.

באפריל, 1978, מֵיְג'וֹר גֶּ'נֶרָל ג'ורג' קיגן ג'וניור, ראש המודיעין לשעבר של חיל האוויר האמריקני, האדמירל זומוולט, ג'וניור, ראש פעולות ימיות לשעבר, יוג'ין פולי, ואחרים, כתבו: "ישראל הינה נכס אסטרטגי שאין כדוגמתה למערב (ובאמת גם עבור הכוחות המתונים באמת באזור) נגד איומים הנובעים מאלמנטים ערבים קיצוניים . . . אם מדיניות התבוסה-העצמית הנוכחית שלנו תימשך, אז הסכנה תהיה שעלול להיות שכבר לא תהיה לנו ישראל בר-קיימא אסטרטגית . . ."

בינואר 1979, 183 גנרלים וגנרלים (במי"ל) הצהירו פומבית ש" . . . היכולת של ארה"ב להגן על האינטרסים הביטחוניים שלה במזרח התיכון הינה קשורה מאוד, אם לא תלויה בשימור יכולת צבאית ישראלית רבת עוצמה באזור."

ב-29 ליולי 1991, אדמירל "באד" נאנס המנוח הגדיר את רכס ההרים המזרחי של יהודה ושומרון השולט על בקעת הירדן, כ"מחסום היעיל ביותר נגד טנקים" ושרכס ההרים המערבי השולט על ירושלים ותל אביב כ"פלטפורמה חלומית לפלישה למישור החוף הצר."

מאז שאירן, בשיתוף האיסלאם הקיצוני החליפה את ברית המועצות כאיום המרכזי במזרח התיכון, הדרישה המינימאלית להגנת ישראל למעשה אף גברה.

"פתרון שתי המדינות" הינו שגיאה מוסרית ואסטרטגית. לבקש מישראל לסגת משטחים קריטיים אלו כחלק מ"פתרון שתי המדינות", בהחלט יקדם את סוף המשחק המיוחל של הג'האדיסטים: השמדה טוטאלית של ישראל. כשמקבלים את העובדות, משקיפים הוגנים מבינים שהשלום יתאפשר רק כאשר מוסלמים ערבים ג'יהאדיסטים כבר לא ישלטו בשכונות של ישראל, ושהערבים ומנהיגיהם ישלימו עם הנוכחות הריבונית הקבועה של ישראל בפלשתינה.

זה אומנם עדיין לא נראה באופק. אבל זה מתעכב עוד יותר בגלל אובמה ואחרים שעדיין דוחפים את "פתרון שתי המדינות" המדומה, כאשר הערבים מסרבים לחזור לשולחן המו"מ אלא אם כן ישראל תעצור את הבנייה בגדה המערבית.

כשהם לוחצים חזק כדי לשכנע את ישראל להיכנע לדרישת הערבים, ארה"ב הציעה 20 מטוסי מפציצים חמקנים והבטיחה להצביע וטו לפעולות עוינות של האו"מ: כמו הכרה בהכרזה-עצמית חד-צדדית של מדינה פלשתינית. אך הצעת ארה"ב גם מכילה איום מרומז מביש: שלא להטיל וטו על פעולת או"מ עויינת אלא אם כן ישראל תיכנע לדרישת הערבים.

מניפולציה כזאת מצד ארה"ב מציינת באופן משמעותי, סירוב עקשני חוזר להכיר ולהתעמת עם המציאות הבסיסית: לא תתכן שום שלום ערבי-ישראלי בר-קיימא עד שהערבים לגמרי מבטלים את מצב המלחמה שהם הצהירו עליו ב 1948, ולפרק מנשקם ולפרק את תאי הטרור הג'יהדיסטים, מה שינקה את השטח לקראת שלום והתמורות שזה מציע.

עד שתבוא העת הזאת, כמה זמן שזה יקח, בחירתה הבלתי נמנעת של ישראל היא או הישרדות של המדינה היהודית, מוגנת ע"י כוח מזוין, מרתיע, משכנע ומתמיד או כניעה לג'האדיסטים אכזריים ולתומכיהם המאיימים להשמדת ישראל – שואה נוספת וחורבן.

וכן לא תהיה כל תועלת לאינטרסים הביטחוניים של ארה"ב והמערב או לאמינותם מכישלונם המתמשך וחסרת האחריות להתעמת עם המציאות של המזרח התיכון.
יותר מכך, כישלון זה מחליש את המוסלמים הרבים שבאומץ רב קוראים תיגר על התיאולוגיה הפוליטית הג'יהאדיסטית והמבקשים רק כבוד הדדי ופיוס עם אחרים. אך מדיניות מזרח התיכון שלנו עדיין לא נראית מוכנה להכיר שהם ואנחנו, המחויבים לחרות ולזכויות אדם, עומדים בפני אתגר עצום – התנגדות לכוחות איסלאמיות של מלחמה, שנאה ואי סובלנות.