אם יש מישהו שמגלם כיום בצורה הטובה ביותר את הריקבון שפשה במערכת הפוליטית שלנו, זוהי ציפי לבני. שרת המשפטים ויו"ר התנועה לא הכחישה את הגילוי במקור ראשון, לפיו הציע לה יצחק הרצוג להצטרף עם חמשת חבריה למפלגת העבודה. היא רק אמרה, שהתנועה תמשיך להתקיים כמפלגה עצמאית.

בואו ניזכר קצת ברזומה של Mrs. Clean. היא נבחרה לכנסת ברשימת הליכוד, לקחה את המנדט בו זכתה ועברה לקדימה. לאחר מכן היא נבחרה לכנסת ברשימת קדימה, לקחה את המנדט בו זכתה וברגע האחרון לפני הבחירות הקימה את התנועה. כעת היא עשויה לקחת את המנדט בו זכתה עם התנועה ולעבור למפלגת העבודה. אני לא מכיר עוד פוליטיקאי שעשה כל כך הרבה מעברים תוך כל כך מעט שנים (עשור ומשהו).

מבחינה מוסרית וציבורית, מדובר בגניבה לכל דבר. הציבור בחר את לבני במסגרת רשימה מסוימת ועל בסיס אידיאולוגיה מסוימת, והיא לקחה את אותם עשרות אלפי קולות – ואת המיליונים שהושקעו בבחירתה – ונהגה בהם כאילו הם רכושה הפרטי. כאמור, היא עשתה את זה כבר פעמיים, ואני לא קונה את ההבטחה שלה שזה לא יקרה בפעם השלישית. וכאשר זוכרים שהגברת הזאת מופקדת על תיק המשפטים – זה מעורר גיחוך במקרה הטוב ופלצות במקרה הגרוע.

המועמד לנשיאות המדינה עובר טיפולי דיאליזה ועומד בפני השתלת כליה, וכולנו כמובן מאחלים לו בריאות טובה ואריכות ימים. הבעיה שלי עם הסיפור הזה איננה האם פואד יכול לשמש כנשיא, אלא האם הוא ראוי; ולא בשל מצב בריאותו, אלא משום שהוא שיקר בנושא.

כבר בפברואר השנה היה בידי News1 מידע על כך שפואד אושפז לצורך קבלת טיפול. תחילה הוא טען שרק ליווה את אשתו לבדיקות, וכאשר נאמר לו שבידינו פרטים הרבה יותר מדויקים – הודיע דוברו שהוא לא יגיב. רק כאשר הסיפור נחשף בערוץ הראשון, הואיל פואד לאשר את הדבר.

בריאותו של אדם היא עניינו הפרטי – כל עוד אין הוא משמש בתפקיד ציבורי, ובוודאי כל עוד אין הוא מתמודד על המשרות הבכירות ביותר במדינה. אי-אמירת אמת בעניין מהותי צריכה לפסול כל מועמד לכל תפקיד, קל וחומר – לתפקיד הנשיא.

שלושה שבועות של מופעים מכל העולם מובטחים בפסטיבל ישראל הקרוב, שייפתח ב-29.5.14. יהיו שם אמנים מאנגליה, צרפת, ארה"ב, איטליה, גרמניה, גאורגיה, אסטוניה, מקסיקו, יוון, ונצואלה, בלגיה, פורטוגל, רומניה, אוסטריה וכמובן-ישראל. היצירות שיבוצעו מקושרות למספר עצום של יוצרים ומבצעים: יוסי בנאי, יהורם גאון, החיפושיות, אריק אינשטיין, סרגיי פרוקופייב, הקטור ברליוז, לודוויג ון-בטהובן, מולייר, מוצרט, פגניני, יוהן סבסטיאן באך ועוד ועוד.

מה אין ברשימה? – יהדות וערבים. כלומר, יהיה מופע אחד (בסך-הכל שלוש פעמים מתוך 89 אירועים) בו יוקראו טקסטים של ר' נחמן מברסלב בליווי מנגינות של בטהובן – וזהו. לא חזנות, לא חסידות, לא העיירה היהודית, לא המלאח של צפון אפריקה, לא שירת הבקשות הספרדית. ומה עם התרבות העשירה של המזרח התיכון בכלל ושל ערביי ישראל בפרט? – כלום ושום דבר. זהו לא פסטיבל ישראל; זהו פסטיבל של מדינת תל אביב.

חכו ותראו איזו התרגשות תהיה בסוף השבוע לקראת השתתפותה של מכבי תל אביב בפיינל פור. כותרות, שידורים ישירים, תחזיות, הערכות. משום שזו לא עוד קבוצת ספורט אלא "הקבוצה של המדינה", לא? אז זהו: לא.

מכבי תל אביב היא עסק פרטי השייך לכמה בעלי מניות, שמטרתו להשיא את רווחיו-שלו ו/או להגדיל את האגו של הבעלים. כאשר מבקשים ממכבי פרטים כגון שכרם של שחקנים, מקבלים את התשובה – הנכונה – שעסק פרטי אינו חייב לדווח על כך. שלא לדבר על העובדה שהדוחות הכספיים של הקבוצה סודיים כמעט כמו מבצעיה של סיירת מטכ"ל. אבל כאשר אותם מנהלים רוצים למכור זכויות שידור – הם נזכרים לומר שבעצם הקבוצה מייצגת את המדינה.

בואו ניזכר בעוד פרט קטן: אומנם שבעה מבין 14 שחקני הסגל הם בעלי אזרחות ישראלית, אבל זה כולל את שני נערי הפוסטר התורנים ושלושה שלא נולדו בארץ. כלומר, ב"קבוצה של המדינה" יש רק שניים שנולדו במדינה שאותה היא מתיימרת לייצג. למעשה, מדובר באוסף של שכירי חרב, שיעבדו היכן שיקבלו את התנאים הטובים ביותר: אתמול בריאל, היום במכבי, מחר בצסק"א. אז גם אם מכבי תזכה ביורוליג, זה לא יהיה לתפארת מדינת ישראל.

הזמר חובב הצעירות חגג אירוע זה או אחר, כתבי הרכילות התייצבו והיה להם בשביל מה: שורה ארוכה של ידוענים הגיעו לחגוג עם גולן. היו שם מרגלית צנעני, שרית חדד, מאיה בוסקילה, ליאור נרקיס, דידי הררי, חיים רביבו, אופירה אסייג ועוד כאלו ששמותיהם לא אומרים לי הרבה (אבל זה כמובן רק מעיד עד כמה אני אאוט). וזה אחרי שגולן מכר 60,000 עותקים מהאלבום החדש שלו, זמן קצר לאחר שהתיק הפלילי נגדו נסגר מחוסר ראיות.

זהו ביטוי מובהק (ומבחיל במיוחד) לתפיסה השולטת בכיפה בישראל של 2014: לא פלילי = תקין. אין מוסר, אין מראית עין, אין דוגמה אישית, אין ציבוריות. גולן יכול להכניס למיטתו נערה אחרי נערה אחרי נערה – וכל זמן שלא הוכח שהוא ידע שהן קטינות, הכל בסדר. העובדה שאיש כזה מקבל לגיטימציה כזו, היא חרפה לחברה הישראלית.

אחרי הקיטורים (הספורט הלאומי שלנו), חייבים לומר: יש הרבה מאוד דברים שהם לתפארת מדינת ישראל, בלי ציניות ובלי מרכאות ובלי סימן שאלה. די אם נסתפק בראשי פרקים. במישור הפוליטי: הדמוקרטיה שלנו מתפקדת טוב יותר מאשר במדינות ותיקות בהרבה, שלא לומר מילה על שכנינו. במישור הכלכלי: היי-טק, חקלאות, תעשיות ביטחוניות, תיירות. במישור המדעי: פרסי נובל בלי שום פרופורציה לגודל שלנו. במישור התרבותי: ספרות, תיאטראות, קולנוע, מוזיקה, מוזאונים, ארכיאולוגיה. במישור הרוחני: חזרה בתשובה, לימוד תורה בכל פינה, צימאון ליהדות. במישור הביטחוני: עצם קיומה של המדינה על כל התהפוכות שעברה ועל כל האויבים שמסביבה.

ודאי שיש עוד הרבה מה לשפר, הרבה מה לתקן והרבה לאן להתקדם. אך מכל נקודה בה נבחן את ישראל של תשע"ד – איש לא היה מעז בשנת תש"ח להתחיל לחלום על אפשרות שבכלל נתקרב למצב הזה. מנקודת המוצא הזו, אחרי שאנחנו רואים מה השגנו, עלינו לדעת ולהיות משוכנעים שאנחנו יכולים להשיג עוד ועוד. חג עצמאות שמח.