מוזר שצריך לומר זאת, אבל עובדה. יש אצלנו אנשים ששכחו מדוע קמה מדינת ישראל. נזכיר להם את מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי... לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו... מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל".

מי שמתנגד לחוק שיקבע שישראל היא מדינת הלאום היהודי, כנראה היה מתנגד לעצם הקמתה. כי בלי שזו מדינה יהודית – אין לה זכות קיום. האבות המייסדים של ישראל, שבקושי רב הסכימו לאזכור עקיף של הקדוש ברוך הוא בסוף המגילה ("צור ישראל"), לא חשבו על מדינה יהודית ודמוקרטית. הם קבעו שזו תהיה מדינה יהודית שתהיה דמוקרטית. קודם כל – מדינה יהודית; לא במובן ההלכתי, אלא במובן הלאומי.

את ההתנגדות לחוק שיוזם בנימין נתניהו אפשר להסביר בכל מיני צורות. זו יכולה להיות בורות מוחלטת – אבל אני לא סבור שציפי לבני, יצחק הרצוג או זהבה גלאון הם בורים. זו יכולה להיות התנגדות לקיומה של המדינה – ובזאת בוודאי שאיש מהם אינו חשוד. או שזה יכול להיות חשש נורא מפני חוסר האפשרות לוותר עוד לפלשתינים; זהו כנראה ההסבר הנכון. אז כדאי להזכיר להם ולחבריהם: בלי שזו מדינה יהודית, וקודם כל מדינה יהודית, אין לישראל זכות קיום.

בליל יום הזיכרון צפיתי כמה דקות ברשימת החללים שהוקרנה בערוץ 33. ביום אחד, י"א באייר תש"ח (20 במאי 1948), נהרגו 50 איש. ביום אחד, שבוע בלבד לאחר הקמת המדינה. במלחמת העצמאות כולה נהרגו 6,000 ישראלים – אחוז אחד מכלל האוכלוסייה היהודית. זה מקביל ל-60,000 כיום.

רשימת החללים מתחילה כבר במאה ה-19. מלחמת העצמאות פרצה ב-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת החלוקה שנתנה לפלשתינים מדינה על פני למעלה ממחצית שטחה של הארץ. אז לבוא ולומר שהסיפור הוא ההתנחלויות? לבוא ולומר שהסיפור הוא הפליטים? שוב: מדובר או בבורות תהומית או בהתעלמות מוחלטת מן העובדות. האמת היא אחת, פשוטה ויחידה: הערבים לא רצו ולא רוצים כאן את היהודים.

מה שמוביל אותי לקורבנות פעולות הטרור, שגם הם מונצחים ביום הזיכרון. מי שרצח יהודים במרכז קהילתי בבואנוס איירס, לא עשה זאת כדי לסייע לפליטים בג'בליה. מי שרצח ילדים בבית ספר יהודי בטולוז, לא עשה זאת בגלל ההסגר על עזה. בדיוק כשם שמי שפוצץ את מגדלי התאומים לא פעל בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ומי שהטמין פצצות ברכבת התחתית בלונדון לא ניסה לשנות את המדיניות הבריטית במזרח התיכון.

טרור הוא טרור הוא טרור. יהודים נרצחו בפעולות טרור בארץ ישראל כבר לפני 150 שנה. פוגרומים בתל אביב, בחברון, בבאר טוביה ובמקומות רבים אחרים בוצעו כאשר היישוב היהודי היה מיעוט בארץ והמדינה הייתה חלום רחוק. אם גבולותיה של המדינה היו נקבעים מתוך התחשבות בטרור ובשכנים המתנכלים, אפילו תל אביב לא הייתה קיימת. מי שמספר לנו היום שהטרור הוא תוצאה של הכיבוש/ההתנחלויות/הדיכוי ושאר התירוצים, נותן צידוקים חסרי בסיס עובדתי לרוצחים סדרתיים.

אתם יודעים שיש מדינה פלשתינית? קוראים לה ירדן. היא פלשתינית בגבולותיה, היא פלשתינית במקורותיה, היא פלשתינית באוכלוסייתה. ירדן קמה כאשר וינסטון צ'רצ'יל, אז שר המושבות, החליט ב-1921 להפריד את עבר הירדן המזרחי מתוך ארץ ישראל המנדטורית ולהעניק את האזור לאמיר עבדאללה, בן-בריתה של בריטניה. פלשתין, זו שהבריטים קיבלו מחבר הלאומים כדי להקים עליה בית לאומי לעם היהודי, השתרעה משני צידי הירדן. לכן, גם עבר הירדן המזרחי הוא פלשתין.

כיום יש בירדן רוב של אוכלוסייה פלשתינית, צאצאיהם של מי שהיגרו מעבר הירדן המזרחי. כך שאפילו אם נבחין בינם לבין הבדואים שישבו שם לפני 1921 – וכאמור, מבחינה מדינית הם היו פלשתינים, גם אם לא מבחינה לאומית ותרבותית – הרי שירדן היא כיום מדינה פלשתינית. זה שבית המלוכה ממשיך לשלוט בה בכוח הזרוע ומונע מהרוב לממש את זכויותיו, זה כבר סיפור אחר.

השאלה האם לישראל עדיפים ההאשמים על פני הפלשתינים, גם היא נושא לדיון נפרד ומורכב. כדאי רק לדעת את העובדות ההיסטוריות, לפני שנותנים לפלשתינים מדינה נוספת ולפני שמחלקים את השטח הקטן שנותר לאחר שהשטח כולו כבר חולק פעם אחת.

אחד הבלופים הגדולים ביותר של המאה ה-20. שלא תבינו לא נכון: מאות אלפי פלשתינים איבדו את בתיהם במלחמת העצמאות – חלקם גורשו בידי ישראל, חלקם ברחו מיוזמתם, חלקם נתבקשו בידי מנהיגיהם לעזוב עד הניצחון הגדול המובטח. אבל מה עשו מדינות ערב? – הושיבו אותם במחנות, דיכאו אותם מבחינה מדינית והנציחו את אומללותם מבחינה כלכלית.

הפליטים – וכיום מכנים "פליטים" גם את מי שהוא דור שלישי, ותקוע במחנות בגלל אותן מדינות ערביות – היו ונותרו כלי פוליטי ציני בידי מדינות ערב נגד מדינת ישראל. אם היה למדינות אלו כל כך אכפת מאחיהן הפלשתינים, הן לא היו מתנגדות לתוכנית החלוקה. ירדן ומצרים יכלו במשך 19 שנים להקים מדינה פלשתינית בגדה המערבית וברצועת עזה. סוריה ולבנון יכלו לתת להם זכויות שוות ולשלב אותם בחברה המקומית. ראו כיצד ישראל קיבלה מספר גדול עוד יותר של פליטים שגורשו ממדינות ערב באותן שנים ממש, במצב כלכלי הרבה-הרבה יותר קשה. מעשיהן, ובעיקר מחדליהן, של מדינות ערב מגלים את פרצופן האמיתי.

ירושלים קדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות – בזה אין ספק. היא הייתה קדושה ליהדות 1,500 שנה לפני שישו דרך בה, ו-2,200 שנה לפני שלפי הדת המוסלמית מוחמד ביקר בה – גם בזה אין ספק. ואגב: צדק מי שהעיר, כי בעוד קדושת הר-הבית ליהדות נובעת מבית המקדש, הקורבנות, העלייה לרגל, הסנהדרין והשראת השכינה – הקדושה לאיסלאם נובעת מ...טביעת הרגל המיוחסת לסוסה מיתולוגית שנשאה את מוחמד מאבן השתיה אל השמיים.

אבל נשים בצד לרגע את הצד הדתי ונעסוק בצד המדיני-לאומי. רק לעם היהודי הייתה ירושלים אי-פעם עיר בירה. הנוצרים אומנם ייסדו ממלכונת בעיר לאחר שכבשו אותה במסעי הצלב, אבל היא הייתה עיר-מדינה שנשלטה בידי מלכים אירופיים שונים, שבירותיהם נותרו במדינותיהם. ואילו המוסלמים מעולם לא הקימו בארץ ישראל ממלכה נפרדת ואפילו לא פרובינציה. היא תמיד הייתה חלק מאימפריה שנשלטה מדמשק או מבגדד או מערים אחרות, או פרובינציה שנשלטה מחוצה לה ושהעיר המרכזית בה הייתה רמלה.

צריך הרבה מאוד צביעות כדי לבוא ולטעון נגד הזיקה הייחודית שיש לעם היהודי לירושלים. צריך הרבה מאוד צביעות כדי שמדינות זרות יעזו לומר לישראל היכן תקבע את בירתה – אמירה שאינה נאמרת לאף מדינה אחרת ברחבי העולם. צריך הרבה מאוד צביעות כדי לדרוש מישראל לוותר על אחיזתה בעיר העתיקה, כאשר היא המדינה היחידה מזה אלפי שנים המעניקה חופש פולחן מלא (לא כל כך ליהודים, אבל לא זאת הנקודה כרגע). וצריך הרבה מאוד חוסר עמוד שדרה כדי להסכים בכלל לדבר על הנושא. כמו שהבריטים לא ידברו על לונדון – כפי שהראה חיים ויצמן לבן שיח בריטי – אנחנו בכלל לא צריכים לדבר על ירושלים.