ניאו נאצים מימין ומשמאל

אילו היה עמוס עוז מסתפק בהגדרת אנשי "תג מחיר" כמפלצת, היו רבים מזדהים איתו, כולל רוב אנשי הימין. מדובר באמת במעשים מפלצתיים הגורמים נזק למדינה בכלל, אבל הנזק העיקרי נגרם לתדמית ההתיישבות והמתיישבים ביהודה ושומרון, ולכן אין תימה שיש בימין רבים המאמינים שלא ייתכן שפעולות אלה מבוצעות מימין, ושאולי מדובר בפרובוקציה קונספירטיבית משמאל. ייתכן שאפשר גם לכנות מעשים מפלצתיים אלה כטרור, מאחר שהגדרת טרור איננה מסתכמת רק בפגיעה פיזית באזרחים תמימים, אלא גם בהטלת פחד ואימה עליהם, אך מוטב להותיר הכרעה בעניין זה לרשויות המשפט והחקיקה.

אבל כשעמוס עוז הרהיב לכנות את המפלצות המזיקות הללו "ניאו-נאצים", ראוי שיזכור כי מה שמאפיין יותר מכל קבוצה ניאו-נאצית, היא השאיפה להיפטר מהזרים ולהוציא אותם בשיטות שונות מגבולות המדינה. כשמדובר בזרים הערבים היושבים בין הירדן לים, ניתן לראות שיחד עם קומץ קטן של הימין הקיצוני - שואף לכך גם חלק גדול מהשמאל דווקא, כולל עמוס עוז עצמו.

שהרי משמאל ומימין מאיימים ללא הרף מפני בעיה דמוגרפית המתרגשת עלינו, המאיימת לכאורה על הרוב היהודי (למרות שכל הנתונים הסטטיסטיים מוכיחים אחרת). לכן תובע רוב השמאל להיפטר מהערבים באמצעות הקמת המדינה הערבית ה-23 בארץ ישראל המערבית; בעוד שבימין הקיצוני מאמינים שהפִּתרון היחיד הוא לגרש ערבים למדינות ערב, מרצון או שלא מרצון. אלה ואלה מטרתם זהה: להיפטר מהערבים היושבים בארץ ישראל ממערב לירדן.

רוב הימין בישראל מתנגד בעניין זה לעמדתם של הימין הקיצוני ושל רוב השמאל, ומזדהה בעיקר עם עמדתו של זאב ז'בוטינסקי שמאמרו "המוסר של קיר הברזל" פורסם לפני תשעים שנה, כאשר המאזן הדמוגרפי ויחסי הכוחות בין יהודים לערבים היו בעדיפות רבה לאין שיעור יותר לטובת הערבים מאשר היום. אבל כבר אז טען ז'בוטינסקי את מה שנכון עוד יותר היום:

"את הרחקתם של הערבים מארץ ישראל", הצהיר ז'בוטינסקי, "אני חושב לבלתי מתקבלת על הדעת בהחלט: תמיד יישארו בה שני עמים ותמיד יישאר בארץ ציבור ערבי גדול; ואם לציבור זה יבואו אי-פעם ימים רעים - כל הארץ תישא בעול הסבל".

לפיכך, סבור ראש בית"ר - מצבם האיתן של הערבים במובן הפוליטי, הכלכלי והתרבותי יישאר לנצח נצחים התנאי העיקרי למצבם הבריא והאיתן של כל התושבים בארץ ישראל כולה...

וז'בוטינסקי מצהיר: "אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלא נפר לעולם שיווי זכויות זה ולעולם לא נעשה ניסיון לגרש מישהו".

בהקשר זה טוען ז'בוטינסקי כי הסכם שלום הוא אפשרי, אך רק אם הערבים יגיעו למסקנה שלא קיים כל סיכוי לפתרון באמצעות אלימות ומלחמות, הקבוצות הקיצוניות יאבדו אז את קִסמן, ויהיה אפשר אז לדון עם הקבוצות המתונות יותר בדבר הסדרים ראויים. לשם כך, מדגיש הכותב - יש לחזק את קיר הברזל בשלב ראשון, ולהסתלק מכל ניסיון הידברות בהווה ורק זה עשוי להביא להידברות עתידית בין הצדדים.

רק לאחר שתובטח השלמה כזו עם ריבונות יהודית בארץ ישראל, אומר ז'בוטינסקי, יש להעניק שִוויון זכויות גמור של שני הלאומים, של שתי הלשונות ושל כל הדתות, למעט זכות העלייה החופשית שתינתן רק ליהודים; אולם השלטון העצמי הלאומי של כל אחד מהלאומים בענייני קהילות, חינוך, תרבות ונציגות פוליטית, חייב להשתכלל במידה הרחבה והמלאה ביותר. ליהודים ולערבים תהיה הכרה כגופי-ציבור אוטונומיים, בעלי מעמד שווה לפי החוק, כולל בענייני דת ומעמד אישי, חינוך על כל שלביו, סיוע ממלכתי לכל סוגיו; שני בתי נבחרים - יהודי וערבי - יחוקקו בענייני פנים, בעוד ממשלה משותפת (בראשות יהודי וסגן ערבי) תקבע בעיקר בענייני חוץ וביטחון.

במצב הקיים זה עשוי להיות הפתרון היחיד שיבטיח מדינה יהודית ודמוקרטית כאחד, לאחר שהערבים ישלימו בעל כורחם עם הריבונות היהודית מהירדן לים.