פרנציסקוס, היכן היה אלוהים בשואה?

האפיפיור פרנציסקוס הגיע לביקור בישראל והביא עימו פתיחות בנושאים חשובים שלא ידעה הכנסייה הנוצרית מעודה ותיקון ושינוי תדמיתי של הכנסייה בזכותו בנושאים רבים ומגוונים שהם מסר חשוב לאנושות.

אופי הביקור של האפיפיור בישראל סובב בעיקר סביב השאלה היכן היה אלוהים בעת התרחשות השואה, האירוע האכזרי ביותר שידעה האנושות? אני הייתי מחדד את השאלה של האפיפיור ושואל באיזו רמת מודעות נמצאה האנושות אז באותה תקופה אפלה? והאם המין האנושי יעבור את התיקון האישיותי שלו שלא יאפשר למקרה כמו השואה לחזור על עצמו? למה הייתי מחדד את השאלה ושואל באיזו רמת מודעות הייתה האנושות בעת התרחשות השואה? כי מעצם השאלה היכן היה אלוהים בעת התרחשות השואה משתמע שכאילו אין לאנושות אחריות למה שהתרחש ושאלוהים היה כביכול יכול לקחת אחריות על מה שנעשה ואף למנוע את השואה מלהתרחש, מה שמחזיר את הכדור אלינו לאנושות, כי ברגע שיבין בן האנוש שהוא האלוהים ההבנה הזו תוביל אותו לכך שאין אלוהים כי אז יישאר בן האנוש עם האני העמי שלו כלומר עם עצמו ועם האחריות שלו למעשיו רק מעצם ההבנה למהו האני העצמי הזהות האמיתית שלו, רק תובנה זו שמאפשרת לקחת אחריות על מעשי בן האנוש יכולה למנוע בעתיד מאירוע כמו השואה לחזור על עצמו, למה? כי כל עוד הזהות האנושית כוללת בתוכה את הרגשות הטובים והרעים האנושות מתנהגת כסהרורית ואילו ביטול, נטרול, הרגשות החיוביים והשליליים יאפשרו את התיקון האישיותי המפוצל בין הטוב והרע שבו מה שיאפשר את הרוגע הפנימי, כי כשאנחנו רגועים אנחנו מחוברים לזהות האמיתית שלנו הרציונאליות שמאפשרת את ההתייחסות העניינית למהות ומטרת החיים הן מהבחינה האבולוציונית קוסמית אבל בעיקר מהבחינה הרוחנית, רק אישיות מתוקנת זו לא תאפשר להתרחשות אירוע בסדר גודל של השואה מלקרות פעם נוספת.

המסקנה היא שאלוהים שבן האנוש מתפלל, פונה, מדבר אליו היא בעצם שהוא מתפלל, פונה, מדבר לעצמו אך הוא אינו מודע לכך, ואילו התיקון והחיבור לאני לזהות האמיתית שלנו מתחיל מעצם ההבנה שהכל כאן למטה בתוכנית החקירה, הלמידה וההתפתחות האבולוציונית שלנו שהיא באחריותינו ומה שנותר לנו לעשות הוא לפרש נכון מי אנחנו בכלל? פרדוקס אמרתי?!

מימד אחר

מיהו האלוהים? דמות האלוהים קשורה באופן ישיר לתהליך ההתפתחות שלנו ואין לה כול קשר למציאות האמיתית.

לדעתם של המאמינים האלוהים שהם מדברים, פונים, ומתפללים אליו הוא אשר יצר וברא הכול.

כשמזכירים את אלוהים הכוונה לישות ממימד אחר שאחראית על כול הקיים והמתרחש ביקום.

האמונה באלוהים אינה נעשית מתוך הבנה, כי אמונה היא אינה הבנה, ולכן לא ניתן רק מתוך האמונה בלבד לפתור את החידה לעצם קיומו.

המסקנה מתוך ניסיון החיים והידע שצברתי בתהליך למודעות עצמית שלי עם עצמי היא, שאלוהים הוא דמות דמיונית בדמיונו של המאמין שמדבר, פונה ומתפלל לעצמו, אך הוא אינו מודע לכך, מה שממחיש את הקונפליקט, הניגוד התודעתי, המתרחש בדמיונו של המאמין בשלב זה שהוא נמצא בו בתהליך החקירה, הלמידה, וההתפתחות במסע שלו בחיפוש אחר ההתחברות לזהותו ולמציאות האמיתית ומשמעות לחייו.

איך רצוי שיהיה? רצוי לחקור וללמוד איך לפרש נכון מי אנחנו ולהתחבר לזהותנו האמיתית, כי בשלב זה בתהליך ההתפתחות שלנו אנחנו עדיין איננו יודעים לפרש לעצמנו באופן הברור מהי זהותנו, ולכן אין לנו גם את היכולת לפרש ולהבין את המציאות האמיתית שבה אנחנו נמצאים וחיים, הן מהבחינה האבולוציונית, קוסמית ורוחנית.

סדר קבוע

למה יצר בן האנוש את האלוהים? כי האלוהים מבחינתו הוא תוצר של אירועים על טבעיים, אמונה בניסים שקרו, הצורך בהשגחה, כשהדבר נעשה שלא מתוך ההבנה שאין תופעות על טבעיות ואין ניסים, אלא שהכול הוא תהליך טבעי, אך לא הכול מובן בשלב זה.

האלוהים הוא גם תוצר של הסדר הקבוע שכביכול קיים במערכת השמש וביקום כולו, אבל אין סדר קבוע לא במערכת השמש ולא ביקום, כי הכול משתנה למרות כשמסתכלים על היקום וזה נראה ככה.

אלוהים הוא גם תוצר דמיוני של כתובים עתיקים שאנשים בהיסטוריה האנושית העלו והביעו בכתב את דעותיהם, את רגשותיהם, מחשבותיהם, ודמיונם מתוך האירועים שקרו, תוצאה של פרוש שגוי למחשבות בניסיון לתת הסבר לאותה תקופה.

אלוהים והדתות הם גם תוצר שהומצאו כיוון שהמאמינים צריכים וזקוקים לריגושים לשם טקס הפולחן הרגשי, כי המאמין חרד וזקוק לחיזוק ולחמלה.

אלוהים הוא גם דמות דמיונית בתודעתו של המאמין שמאפשרת לו להתפלל ולפנות אליו, כי אישיותו של המאמין התנפצה לה למגוון רחב של דמויות, וזאת כתוצאה מהרגשות הפנימיים שהם הרגשות החיוביים והרגשות השליליים, התפילה לאלוהים מאפשרת סנכרון של כל הדמויות הדמיוניות שבתודעתו של המאמין והכוונתם ופניתם לדמות אחת, לאותה הדמות הדמיונית האלוהית, שהמאמין פונה ומתפלל אליה במסע להתחבר לאני העצמי שלו.

אלוהים הוא גם דמות שהמאמין פונה ומתפלל אליו, כי הוא אינו יודע מה מצפה לו לאחר המוות.

אלוהים הוא גם דמות שהמאמין פונה ומתפלל אליו, כי במחשבתו עליו לבטל את עצמו עוד בחייו למען האלוהים, כדי להתחבר אליו לאחר המוות, לכן הוא עובד אותו בחייו, במטרה שלאחר מותו יהיו לו נקודות זכות, ועוד.

אריכות חיים

שלב מתקדם יותר בהתפתחות האנושית יהיה, כאשר בן האנוש יתקן את אישיותו ויתחיל לדבר לעצמו, מה שיאפשר לו לנטרל את הקונפליקט ולהתחבר לעצמו, לזהותו ולמציאות האמיתית, מה שיאפשר לו בריאות ואריכות חיים, כשהשאיפה היא מימוש מהות ומטרת החיים שהיא לשם המודעות העצמית וביטול הזקנה ונצחיות, ואז דמות האלוהים הדמיונית תעלם לה.

למה? כיוון שבשלב זה של בתהליך ההתפתחות רמת המודעות מאפשרת להתייחס לעצמנו ולמציאות באופן הרגשי, האמוציונלי, ולכן הפרוש וההתייחסות העצמית של המאמין היא אינה עניינית, אלא נעשית מתוך הזיה רגשית, ולכן היא אינה מתאימה לזהות ואינה מותאמת למהות ומטרת החיים, ולכן השפיות אינה מתאפשרת.

איך רצוי שיהיה? שלב מתקדם יותר בתהליך ההתפתחות שלנו למודעות עצמית יהיה, כאשר נתקן את אישיותנו, תיקון שיאפשר לנו להיות רגועים ולא רגישים, רציונאליים ולא אמוציונאליים, ושההתייחסות לעצמנו תהיה עניינית, מה שיאפשר לנו להתאים את אורח החיים שלנו למהות ומטרת החיים האמיתיים.

רוגע פנימי

מסקנה: האמונה אינה מאפשרת את ההבנה.

דמות האלוהים קשורה באופן ישיר לתהליך ההתפתחות, ואין לה כול קשר למציאות האמיתית.

סיכום: ברמת המודעות הנוכחית של המאמין כיום, אישיותו בנויה לכך שהוא רגיש ואמוציונלי, שאינו מתייחס באופן הענייני לעצמו, ולכן ההתייחסות שלו למהות ומטרת החיים אינה תואמת את המציאות האמיתית.

השפיות יכולה להתאפשר למאמין רק כאשר הוא יתקן את אישיותו וילמד ויכוון את גופו לרוגע הפנימי שלא כולל בתוכו את הרגשות החיוביים והשליליים, כשהרוגע הפנימי מאפשר את הרציונאליות וההתייחסות העניינית לעצמנו ולמציאות.

המסר במאמר: אלוהים הוא דמות דמיונית בתודעתו של המאמין שנמצא במסע פנימי כדי להבין מיהו, כי הוא אינו מודע לזהותו האמיתית שאליה הוא אמור להתחבר, ולכן אין לו את היכולת לפרש לעצמו באופן הברור את המציאות האמיתית שבה הוא נמצא וחי, הן מהבחינה האבולוציונית, קוסמית, אבל בעיקר מהבחינה הרוחנית.

המאמין יצר את האלוהים ולא אלוהים יצר את המאמין.