קרשן מעל העליון

תגידו מזל טוב לשופט מיכאל קרשן: הוא נעשה שילוב של מחוקק וערכאת ערעור על בית המשפט העליון, ולא היה צריך לעבור לשם כך פריימריז, בחירות או ועדת מינויים. הוא פשוט נטל לעצמו את הסמכויות הללו, והחליט שהוא מצפצף על החוק ועל בית המשפט העליון גם יחד.

קרשן הוא שופט בית משפט השלום בפתח תקוה, בפניו הובאו (יום ג', 27.5.14) החשודים בפרשת השחיתות בנמל אשדוד. כרגיל בימים אלו, רובם ביקשו לאסור את פרסום שמותיהם. קרשן דחה כמה מן הבקשות, אבל עיכב את הפרסום ביממה כדי לאפשר לסניגוריהם לערער. נניח שאת זה עוד אפשר להבין. נניח.

אבל אי-אפשר להבין את ההחלטה הבאה שלו, בעניינו של חשוד אחר: "שילוב שני נתונים הוביל אותי לחרוג בעניינו של חשוד זה מהחלטה שניתנה בעניינו של חשוד אחר בפרשה. מבחינת העניין הציבורי, ברור שלא עניינו של חשוד זה כעניינם של חלק מהחשודים האחרים בפרשה. החשוד איננו אישיות ציבורית אם כי הוא עובד הציבור. טיב החשדות נגד חשוד זה מצומצם יחסית ולכן, הגם שבוודאי קיים עניין ציבורי בפרסום שמו, לא ניתן לומר שעניין זה הוא כמו העניין של הציבור בפרסום שמותיהם של אחרים. שנית, נראה כי הנזק האישי שעלול להיגרם לחשוד כתוצאה מפרסום שמו יהיה גדול יחסית, הכל כמפורט בטיעוני בא-כוחו".


הסיבה: אלמן טרי


ומה היו טיעוניו של בא-כוחו? "הוא איננו איש ציבור, איננו מוביל, איננו מנהל בכיר, איננו גורם דומיננטי בנמל אשדוד. הוא מנהל בדרג הביניים... הנזק שייגרם לו הוא נזק משמעותי. לעניין מצבו האישי של החשוד 4, שלגביהם אבקש איסור פרסום בכל מקרה, למרבה הצער החשוד 4 התאלמן לפני חמישה שבועות מרעייתו מזה שנים רבות. היא הייתה חולה תקופה ארוכה... הוא עדיין ברגישות יוצרת דופן מן האדם הרגיל. אני לא אוהב את סוג הטיעון הזה, אבל אני לא יכול למנוע מידע זה מבית משפט. הפרסום מהווה נגדו נזק מיוחד".

אנו משתתפים בצערו של אותו חשוד, אבל פונים לחוק בתי המשפט. שם נאמר: "בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום".

כעת נראה מה טען הסניגור ומה קבע קרשן. הסניגור דיבר על "נזק משמעותי". קרשן דיבר על "נזק גדול יחסית". החוק מדבר על "נזק חמור". לא גדול יחסית, ולא משמעותי. נזק חמור. ועם כל הכבוד, התאלמנות טרייה אינה קשורה למעצר ובוודאי שאינה יוצרת "נזק חמור" לחשוד. ואילו השאלה האם מדובר באישיות ציבורית או לא, אינה מופיעה בחוק, משום שיש עקרון-על של פומביות הדיון, והוא חל על הפרטי-שבפרטי כמו על הציבורי-שבציבורי. החוק גם כלל אינו מדבר על מידת העניין הציבורי שבפרסום; הוא מדבר על נזק חמור מול עניין ציבורי, ותו לא. ולבסוף: החוק אינו אומר מילה וחצי מילה על "אחידות הפרסום" ועל הצורך להשוות את עניינו של חשוד אחד לעניינו של אחר. את כל המבחנים הללו המציא קרשן.


הסיבה: ילדים קטנים


קרשן עשה זאת לא פעם אחת אלא פעמיים. סניגורו של חשוד נוסף כנראה קלט, כי אצל קרשן לא צריך יותר מדי נימוקים. הוא אמר: "חלקו המינורי בפרשה לעומת אחרים, זה דבר אחד. שנית, אופי העבירות המיוחסות לו לא מן החמורות ביחס לאחרים, וזאת מבלי חלילה להמעיט בחמרה המושגית שנלווית להן. שלישית, היותו גורם פרטי. הוא אינו עובד ציבור, הוא אינו אישיות ציבורית... בכל הקשור לאיסורי פרסום חלה רוויזיה שלדעתי מבכרת את שמו הטוב של החשוד ופרטיותו. מרשי נשוי, אב לשלושה קטינים סמוכים על שולחנו. המבחן השולט בכיפה זה עוצמת הראיות".

במקרה הזה, קרשן אפילו לא טרח לנמק את החלטתו ופשוט אסר את פרסום השם. אז אנחנו נעשה זאת במקומו. המצב המשפחתי אינו גורם שיש להביא בחשבון; קראו שוב את החוק. לא חלה שום
"רוויזיה באיסורי פרסום"; זוהי המצאה מדמיונם הקודח של סניגורים חצופים ושופטים זוטרים.

בית המשפט העליון פסק פעמיים לאחרונה, כי הכלל הוא שיש לפרסם את שמותיהם של חשודים. הדברים יפים עוד יותר כאשר מדובר בחשדות לשחיתות בחברה ציבורית כה גדולה וכה משמעותית כמו נמל אשדוד. אבל מיכאל קרשן החליט שהוא כותב מחדש את החוק ושהוא כותב מחדש את פסקי הדין של בית המשפט העליון. כאמור: ברכות על הקידום חסר התקדים.