ארבעים וחמש שנה אני איש חרות-ליכוד. אז מדוע אני כותב היום דעה זו? כי קרו דברים.
אתמקד בשגיאות שעשה ראש ממשלתי בשנה האחרונה בלבד.
ראשית - הרכב קואליציוני מועד לפורענות מראש. אין מה ללפיד או לבני לחפש ב
ממשלה הזו. אין שבוע ללא שטיקים, איומים, וניטרולים הדדים בין שתי המפלגות הללו ובין בנט או הליכוד.
והחרדים לא סולחים על ניטרולם ואובדן השפעתם.
מראש נתניהו חייב היה להרכיב ממשלה עם בנט, החרדים, ואולי העבודה, אבל לא עם קליינטים בעייתיים הדואגים רק לתדמיתם ולרזומה אישי למול בוחריהם.
שנית - המו"מ הקואליציוני. שום הפתעה לא אירעה כאן. מאז שנות התשעים אבו מאזן מתדיין רק עם עצמו. אפילו בעידן ביילין וה"הסכם" עימו זה היה אבוד.
אז למה לשאת ולתת על כלום?
אבו מאזן לא רוצה-אז מספחים ראשית, את כל ההתישבות ביש"ע לישראל, כולל דרכי גישה סבירות. ועם היתר, שיסתדרו לבד, ללא תמיכות.
קרי. בעיה בפני עצמה. הצירוף הזה שלו עם אובמה היה מרשם לפורענות מהרגע הראשון. קרי ראה שאבו מאזן משתולל, אם כן מדוע האשים את ישראל?
בשלב הזה היה צריך להכריז עליו כעל אישיות בלתי רצויה בישראל. קורה גם בין ידידים. עובדה שפולארד נמק בכלא אמריקני ולא בסוריה או בממלכת החיזבאלה.
כשכל זה לא נעשה, נתניהו באופן טבעי מבחינתי סיים את תפקידו כראש ממשלה בישראל.
כל ואריציה חלופית, תהיה לטובה. אפילו אם ימין יאבד קדנציה לשמאל. היא תהיה קצרצרה - ראו מקרה ברק 2000.
