עצירים מנהליים שובתים רעב, מערכת הבריאות משתגעת, ומאשפזת אותם בבתי החולים עם אבטחה ענקית. עתה מדברים על הזנה בכפייה. מה קרה לנו אנחנו משועממים?
בכל קבוצה של 100 אסירים/עצירים יש מסוכנים יותר, יש מסוכנים פחות, יש כאלה שיחזרו אם ייצאו לחופשה ויש כאלה שלא.
מנגד, קשה עד בלתי אפשרי להתמודד בין חומות הכלא עם שובתי רעב הנוטים למות, אפילו שלטונות רוסיה הסובייטית בראשות סטאלין הקצב נכנעה לדרישות שובתי רעב.
יש גם כללים בין לאומיים האוסרים הזנה בכפיה, כך שהבעיה היא מורכבת, השאלה היא לא אם לוותר, אלא היכן לוותר ואיזה ויתור יהיה הכי פחות כואב.
לא יחזור לביתו
לכן, ראוי ונכון שכאשר מצבם של רבים מקרב העצירים המנהליים מתקרב לרמת סיכון חיים שאיננו רוצים לקחת, שמים אותם על אלונקה, קושרים אותם טוב, דופקים בדלת של ראש הכפר או היישוב שלהם, ומפקידים את השובת בידיו, בליווי צו צבאי המחייב את ראש הכפר היישוב, לדווח כל מספר ימים על מצבו, ולהחזיר לכלא מיד כאשר הוא חוזר לאכול.
האם שביתת הרעב תימשך גם בכפר? ייתכן, אך אז גם סידורי ההלוויה יהיו באחריות הכפר, ואם יקרה מה שיקרה ברוב המכריע של המקרים, השובת יפסיק שביתתו, אז הוא אולי יברח מגבולות המדינה ולא יוכל לחזור לביתו לעולם (מצוין) או יחזור מיוזמתו למאסר, או יתחמק ואז יהפוך הוא לעבריין נמלט עם צפי ל-10 שנים בכלא על הבריחה.
אסור לנו לפחד מוויתורים טאקטיים, כל עוד אין פתרון אסטרטגי למשבר המתמשך עם הערבים, אנו חייבים לאמץ פתרונות טקטיים שחלקם מרירים קמעא, אך ודאי שמתוך 3 פתרונות מרירים אפשריים עלינו לבחור בזה שהכי פחות מריר.
שעבוד חלקים ניכרים של מערכת בריאות קורסת על-מנת לשמור על חייהם של אלה הנחשבים כאויבים מרים שלנו, נראה בעיני פתרון מריר מידי, בייחוד כאשר יש טובים ממנו.
