על-רקע המדיניות הרופסת של ישראל מזה עשרות שנים כנגד אסטרטגיית החטיפות הפלשתינית, הכתובת הייתה על הקיר. רק שוטים הניחו שנסיונות חטיפה לא יחזרו, ואחד מהם, במוקדם או במאוחר, יצליח.
ואכן שמענו מפי שר הביטחון שבשנת 2013 סיכלה ישראל 30 ניסיונות ממשיים, ובשנת 2014 סיכלה עוד 14 ניסיונות כאלה, ובכל זאת הכל מילאו פיהם מים. במקום שראש הממשלה יודיע שחטיפה תהיה עילה להפסקת שיחות עם הפלשתינים עד לשחרור החטופים, ובמיוחד יאמר זאת לאחר "תגיל" האחדות של מחמוד עבאס עם חמאס, כולם מילאו פיהם מים.
ברור שמשבר השיחות שהתחילו בחטא שחרור רבי-מרצחים
1, והסתיימו במשבר שהוביל לביטול ה"פעימה הרביעית", הגדיל את הסיכוי לאירועים שיבואו לפצות את הערבים על תיסכול ביטול הפעימה הרביעית. חמאס, שעודנו שיכור ניצחון מפרשת
גלעד שליט, הבטיח חטיפות, וחמאס, בניגוד לישראל, מקיים את הבטחותיו...
מובן שאם כבר נקלענו לאירוע חטיפה, אזי בניגוד להתנהלות חסרת האחריות של "אולמרט הגדול" במשבר החטיפה בלבנון 2006, צריך לנהל את המשבר ולמצותו ככל האפשר לטובת אינטרסים ישראלים, כגון החמאס כארגון עוין, תשתיות החמאס באיו"ש, המרכז העוין במרחב חברון, השת"פ המדומיין בין הרש"פ לבין חמאס עזה, תנאי סף לחידוש שיחות ועוד. ואם זאת, מרכז הכובד של המאמץ כל עוד אנו סבורים שהחטופים בחיים
2, חייב להיות חילוצם בחיים. את זה אנו חייבים להם כמדינה לאזרחיה, בין אם תלמידי ישיבה בגוש עציון או "גאים" צוהלים במדינת תל אביב.
בחינה של האירוע בכללותו צריכה לכלול לפחות את הנושאים הבאים:
הסדרת ההרתעה - הזירה הבינלאומית
סולידריות לאומית במצב של משבר - הוויכוח עם ארה"ב וקרי
מאמצי החילוץ - הפוליטיקה הפנימית
המנהיגות התנהלות - התקשורת
החמאס כאיום - יש לנו משטרה?
הסעיפים הנ"ל אינם רשומים בהכרח לפי סדר חשיבות או קדימות, למעט הסעיף הראשון - ההרתעה. התייחס במספר מילים או משפטים לכל סעיף אבל הדגש הפעם הוא על שלושה סעיפם: הרתעה, התקשורת כמערכת פורמת סולידריות לאומית, המנהיגות הלאומית.
הסדרת ההרתעה
אין שום ספק, אפילו קלוש, שישראל עשתה מאז עסקת ג'יבריל הידועה לשימצה (1985), כל שלאל ידה בכדי לעודד את הפלשתינים להגיע למסקנה שהיא אינה יודעת או אינה מסוגלת להתמודד עם חטיפות של חיילים או אזרחים (להבדיל משבויי מלחמה "אמיתיים", שזהו נושא נפרד), כפיגועי מיקוח שמטרתם לסחוט ויתורים מישראל, במיוחד בכל הנוגע לשחרור עצירים ואסירים שפוטים לעונשים חמורים. האירוע האחרון הוא חוליה "טבעית" בשרשרת ואת השרשרת הזו יש לנתק אם לא בכל מחיר, אזי כמעט בכל מחיר.
הרתעה בנויה כידוע על קוגניציה של כל אחד מהצדדים במערכת העימות את נחישות הצד השני, ואת יכולתו ונכונותו להפעיל אמצעים שיעשו כל מהלך תוקפני כלפיו לבלתי יעיל או בלתי משתלם או שניהם עבור יוזם התוקפנות. כאשר מטרות-היסוד של היריבים מנוגדות זו לזו - צד אחד חותר להסדרה ושקט והצד האחר חותר לחיסול יריבו, הרתעה היא תוצאה של מאזן כוחות, מאזן נחישויות ומאזן חופש פעולה אמתי.
בכל המשתנים הללו לחמאס יתרון בולט על
ישראל לכל אורך תקופת "מבחני אסטרטגיית החטיפות" שפיתח. יש רק משתנה אחד בו עולה ישראל על החמאס - היכולות הפוטנציאליות. אולם יכולת פוטנציאלית שאינה מוצאת מהכוח את הפועל, כאילו אינה קיימת, כאשר הצד השני לומד לנהל טקטיקה של הליכה על הסף. כך פועל החמאס גם הפעם.
לחטיפות המסתיימות בהישגים של החמאס סדרה ארוכה של נזקים לישראל. די אם נזכיר את הבאים: א. פגיעה בהרתעה, ב. שיפור תדמית החמאס, ג. הגדלת המוטיבציה לחזור על פעולות אלימות ובכלל חטיפה, ד. פגיעה במורל הלאומי, ה. שיבוש סדרי החיים והוצאות ענקיות.
אירוע וקסמן שיתק ככל הנראה את רצון התגובה של ישראל. ארה"ב ואירופה, בהשתלחויותיהן ובאיומיהן המרומזים והלא מרומזים, שיתקו את יכולת התגובה, והפוליטיקה האנטי-סולידרית מבית מדרשם של השמאל והתקשורת הישראלית, משתקים את המנהיגות הנבחרת. התוצאה היא כשל אחרי כשל, כשכל כשל שוחק שחיקה נוספת את ההרתעה. אנו על סף שלב נוסף בתהליך השחיקה, אם לא נשבור הפעם את שרשרת הכשלים ואת מוסרות כבילת הידיים שקיבלנו על עצמנו עד כה, וזו כבר בעיית מנהיגות.
שבירת מעגל הקסמים קשורה בראש וראשונה בשבירת כל הרוטינות וכללי המשחק שהונהגו לכאורה, במשתמע, או בהבנות בין הצדדים. ובמידה וקיימים הסכמים כתובים, חייבים להציב דרישה קטגורית ואולטימטיבית לשינויים בהם, שיחריגו כל חטיפה בעתיד מכלל הסכמי-עבר. הנקודה הראשונה חייבת להיות מעבר למציאות בלתי-מוכרת ובלתי צפויה.
צעד הכרחי בשבירת המעגל הקסם הישן היא
יצירת מכניזם שתוצאתו היא שחטיפה חדשה, גורמת להפסד הישגי עבר, והפסד זה הולך וגדל ככל שמספר החטופים גדול וככל שהמן החולף עד להחזרתם בריאים הביתה מתארך
3.
עד היום שחררה ישראל מאז עסקת ג'יבריל כ-4000 מחבלים, ותמורתם קיבלה פחות מ-10 ישראלים. מנגנון חדש חייב לייצר יחס הפוך בין הפסד במונחים של הישגי-עבר לבין ממדי החטיפה. במילים אחרות: פרוש הנוסחה הנ"ל (שכמובן אינה קדושה) הוא שעל כל חטוף ישראלי, ייעצרו לפחות 50 פלשתינים מאלה ששוחררו בעסקות חטיפה ישנות, ועם כל שבוע שחולף, יעצרו חמישים נוספים ויוחזרו לכליאה, להמשך ריצוי עונשם המקורי.
כאשר ישוחררו החטופים, ישוחררו גם מי שנעצרו, ובכל מקרה לא יתקיים דיון משום סוג שהוא על שחרור עצורים אחרים או נוספים.
פרק מיוחד הכללי המשחק החדשים יש ליחד למקרה שחטופים יפגעו במהלך החטיפה ויפצעו וחמור מזה - יהרגו. מקרה מות הוא מקרה בלתי הפיך, ולכן התגובה חייבת לכלול אלמנטים בלתי-הפיכים.
למשל: שפוטים למאסר עולם על רצח, לא יהיו זכאים לקציבת עונש. חלק מהרוצחים הקשים ביותר יידונו להורג, והוצאתם להורג תעוכב עד להסדר מדיני שבמסגרתו יקבע גם גורלם, או עד אשר יופעל גזר הדין במקרה של חטיפה המסתיימת במות החטוף או החטופים.
המסר העיקרי בכללי המשחק החדשים צריך להיות ששיחרור מי שנעצר ונכלא על עבירות חבלה, טרור, חתרנות וכו' - שימוש בכוח לשם השגתן בכוח של מטרות מדיניות - יוכל להשתחרר רק כחלק מהסדר מדיני שיושג במו"מ ליד שולחן המו"מ. ניסיון לקדם שחרור בכוח, יהיה תמיד ניסיון נפל.
אינני מתייחס כאן במתכוון לסוגיות משפטיות פנימיות או חיצוניות, משום שבמלחמה (וטרור הוא צורת מלחמה נבזית במיוחד, משום שהוא מושתת על לחימה של כוחות מזויינים נגד אזרחים בלתי חמושים) צריכים לקבוע בעיקר החוקים של ניהול מלחמה אפקטיבית, כשחוקים אחרים הם בגדר nice to have. תפקיד המדינה הוא להגן על אזרחיה - חייהם, שלומם, רכושם וכו', וחייבים לאפשר לה למלא תפקידה זה בדרך היעילה ביותר ולא לסרס את כוחותיה המזויינים.
אסור שמלחמה תתנהל ע"י מומחים למשפט, כשם שאסור שמשפט יתנהל ע"י מומחים למלחמה. אל לה לישראל שתנאי ההתמודדות שלה מול הטרור הם מהקשים בעולם, לייבא רעיונות-הבל מן התרבות הפוסט-מודרנית המערבית בכדי שיכשילו אותה שוב ושוב במלחמתה בטרור.
סולידריות לאומית במצב של משבר
חטיפת בני ערובה לצרכי מיקוח מדיני, היא משבר. במציאות הישראלית היא משבר לאומי. משבר לאומי הוא מצב שוחק ומשבש סדרי חיים ומחייב ריכוז מאמצים ממלכתיים לטיפול בכל היבטי המשבר. פיגוע חטיפה לצרכי מיקוח הוא משבר שבו לגורם הזמן חשיבות רבה, בין היתר משום שגם החוטפים נמצאים בלחץ, והסיכוי לטעות תחת לחץ גדול.
כל מהלך שמתבצע כנגד גורמים או כוחות לא סדירים שמבצעים פיגוע ומסתייעים לשם תנועה והסתר באוכלוסייה אזרחית, חלקה לפחות אוהדת, קשה, דורש כוחות גדולים ואפילו גדולים מאוד, מתנהל בתנאים של אי-וודאות ולעיתים חוסר ידיעה, כרוך באיסוף מודיעין שוטף בזמן אמיתי ובניפוי המוץ המודיעיני מן התבן, ובהשארת הצד השני ב"ערפל קרב" באשר למה שהכוחות המחפשים יודעים בוודאות יודעים בקרוב או אינם יודעים.
אירוע חטיפה לצרכי מיקוח, במיוחד במציאות הישראלית, הוא כשל מכל הטעמים שהוזכרו כבר קודם. במקרה האחרון הוא כשל כפול בגלל תפקוד לקוי של המשטרה, בזיהוי קצה חוט ראשון על האירוע, ובאיחור העברתו לכוחות הביטחון האמורים להוביל את פעילות הנגד.
החשש הגדול ביותר, מטבע הדברים הוא לחיי החטופים, אבל לא הייתי מבטל לגמרי את האפשרות, חרף ריבוי הכוחות בשטח וחרף הפעילות הצה"לית הנרחבת, שגורמים נועזים במיוחד יראו באי-סדר האינהרנטי שמתפתח בתומי מבצע האיתור - הזדמנות. במציאות כזו מיקוד הוא צו השעה ואסור להרשות שגורמי-שוליים; גורמים שאינם תורמים ישירות לפעילות המודיעינית או המבצעית, יטו את תשומת הלב לנושאים משניים למשימה העיקרית.
על-כן, סולידריות לאומית לעת הזו היא מעלה חשובה, ועיקרה הוא הזדהות עם הנפגעים ומשפחותיהם, הזדהות עם כוחות הביטחון ועידוד פעולתם, גיבוי הממשלה כלפי פנים וכלפי חוץ, הימנעות מביקורת פומבית שאינה תורמת לפעילות המיידית או למורל העושים במלאכה, והשמעות להוראות הגורמים המוסמכים; באזור הפעולה וגם במקומות מרוחקים יותר. סולידריות לאומית היא גם איפוק. היא איפוק של ח"כים פטפטנים, של ל"שעברים" רודפי פרסום, של המבקרים הכרוניים של ראש הממשלה ושל אישתו... ושל חוקרי "פשלות" מטעם עצמם.
ראיתי את תגובותיהם של השר לביטחון פנים ושל מפכ"ל המשטרה על שאלות כתבים בעניין המידע שהיה בידי המשטר ולא הגיע לתעודתו בזמן. הם צדקו. זו לא העת לחקור את האירוע, ובלבד שברור שעיכוב החקירה לא ינטרל אותה מכל וכל. זה לא הזמן לדון בשאלת הטרמפים "כן" או "לא". זה לא הזמן לחזור לוויכוח "המשעמם" והבלתי רלוונטי לעת הזו על קרי, המו"מ הרדום ומה תעשה לבני מחר בבוקר.
זו לא העת להפגין את הארוגנטיות, השנאה העצמית וחוסר הסובלנות ההדדית מימין ומשמאל ואפילו מהאמצע. זה לא הזמן להסדיר "מהמותן כל מה שלא עשינו במשך חודשים ושנים למעט דברים שרלוונטיים לאירוע עצמו. מבחינה זו לימדו אותנו משפחות החטופים שיעור למופת בסולידריות ופטריוטיזם. היו בדבריהם תובנות רבות ונכונות באשר לאופן בו צריכה לפעול סולידריות ובמה היא יכולה להקל על הנפגעים העיקריים.
יהיו בוודאי מי שיטענו שצריך לשמור על סדירות אורח החיים בכדי למזער השפעות של מצב המשבר. ברמת היחיד הם בוודאי צודקים, אבל סולידריות היא מונח חברתי, וכאן הם אינם צודקים. כאשר התפל ממשיך להיות עיקר או דוחק את העיקר מהמקום הראוי לו, העיקר כבר אינו עיקר, ומשתבשים "סדרי בראשית". פיגוע מיקוח מסוג חטיפה אינו מיועד אך ורק לכפות שחרור מסיבי של אסירים. הוא בא לפגוע במורל, בביטחון, בסדרי המימשל באמון האזרחים במדינה ועוד. פרימת הסולידריות היא גם ביטוי וגם תרומה ליעדים אלו, ואסור להעניק למפגעים הישגים.
התנהלות התקשורת
התנהלות התקשורת ברובה, במיוחד התקשורת המדוברת והרשתות החברתיות, ממשיכה להיות שערורייתית. אורגיית השידורים המכונה "מיקרופון פתוח", מחליאה ומיותרת. בכל שעות השידורים המרובות, למעלה משלושה ימים, אינני בטוח שהיו יותר מ-3 עד 4 שעות שידור מועילות.
האורגיה מתנהלת בחסות הסיסמה הנדושה של "זכות הציבור לדעת". בוודאי שזכות הציבור לדעת היא זכות שמורה. אבל זכות הציבור לדעת אין פרושה שעליו לדעת כל פרט אוילי, שטותי, שגרתי ומיותר שהתקשורת מצליחה להניח עליו יד ולפלוט אותו לחלל האויר. הוא גם לא חייב לדעת "בכוח"...
ובדרך מברברת התקשורת את עצמה לדעת, מגבבת דוברים שיודעים משהו עם כאלה שאינם יודעים דבר, שחוזרים אלה על דברי אלה, או סותרים אלה את דברי אלה, מבוכה ומבולקה ורעש בלתי פוסק. ולכך מגייסים כתבים, ומגישים, ושדרנים מהיקב ומהגורן - מבצע "ברברוסה" תקשורתי למשעי - לשם מה זה נחוץ? למה זה טוב? במה זה מקל על משפחות החטופים, שמדווחים ממילא ע"י הרשויות? מדוע נחוץ ביזבוז הכספים הזה,
ואיך תורם הדבר לסולידריות? כאשר לתקשורת אין שום דבר מועיל להגיד, היא חוזרת לסורה בימי-השגרה ועוסקת בניגוח כל מה שזז, בחקירות רגע ושעה של הסוגיות הכי מורכבות של המצב משל היה שיח שיח-אינשטיינים שדי להם ברמז בכדי להבין את הנאמר, את הנרמז וכל מה שמסביב. וכלל שמדברים לשוא יותר חוזרים ומבצבצים חילוקי הדעות הרגילים, כאלה שרלוונטיים וכאלה שאינם רלוונטיים למצב, ובקום סולידריות אנו עדים שוב לוכחנות הארוגנטית הרגילה - גועל-נפש, כבר אמרנו?
ובדרך גם מסייעת התקשורת לאויב. וכבר נאמר קודם שאי-ידיעה ו"ערפל קרב" הם יתרונות לכוחותינו, כוחותיה של התקשורת הישראלית אינם עומדים לה לסייע בכל מה שתוכל, הם עומדים לה רק כאשר המוטיבים הם שליליים בומבסטיים, מייצרי-רייטינג, רכילותיים או שערוריתיים. ואז, כאשר לציבור נמאס למצות את "זכותו לדעת" על-פי הפרשנות הפרימיטיבית והמגמתית של התקשורת הציבורית הפרטית, והוא מחליט לסגור את הציבורית ולהתנזר מהפרטית ניצבים קברניטי התקשורת ועובדיה נדהמים בפני השלכות מעשיהם והתנהלותם השוטפת.
מה שראינו עד כה באירוע החטיפה, אינו יוצא דופן, הוא כיום התקן, והוא מאוס בעיני.
על-רקע התנהלות זו של התקשורת, טוב תעשה הממשלה אם תקביל את היקף זמני השידור היעודיים באירועי משבר, אלא אם השידור נחוץ ומועיל לניהול המשבר.
כל הנושאים האחרים ראויים להתייחסות נפרדת, אבל החלטתי לא להרחיב את היריעה יותר בכדי למקד את הדברים בשלושת הנושאים החשובים ביותר לעת הזו.
אני מקווה שהממשלה אינה מתבלבלת ואינה עוסקת בפוליטיקה גבוהה מול קרי ומחמוד עבאס ושאר מרעין בישין, במקום לעסוק במשבר האסטרטגי שיצרה חטיפת שלושה נערים ישראלים. אני מקווה שהממשלה יודעת לטפל באירוע רב-משתנים מבלי להתבלבל, והטיפול בממשלת חמאס, לא יבוא במקום או על חשבון הטיפות באסטרטגיית החטיפות של חמאס כשיטת סחיטה בעלת סיכויי הצלחה של 100%. אבל, אם יצליח המטבח המדיני-ביטחוני לבשל ארוחה דשנה וערבה לעם ישראל, יעלה ויבוא.
