אוזלת-יד משטרתית

שיחת המצוקה למוקד 100, שבה לחש אחד החטופים על מר-גורלם, היא עדות לאוזלת-ידה של המשטרה ברגע-חרום גורלי ביותר. השוטרים, מעברו השני של הקו, טוענים כי השיחה הייתה משובשת וכי התקשו להבין את תוכנה. כשניסו, לדבריהם, להתקשר חזרה, לצורך אימות, לא זכו לכל מענה והסיקו מכך שמדובר במתיחה. את מסקנתם זו הם מגבים בטענה שמאות רבות של שיחות-סרק שכאלה מתקבלות מדי יום במוקד. גם אם יש לטענה זו צידוק כלשהו - הדעת נותנת שעל המוקדנים היה לבדוק למי שיך הטלפון, ובדרך זו גם לעלות על עקבותיו.

על-פי הנהלים הקיימים במשטרה, הרי שגם במקרים שבהם סבור המוקדן כי שיחה שהתקבלה היא שיחת-סרק - מוטל עליו לבדוק אם מספר הטלפון של המתקשר נכלל ברשימה של מספרי-אנשים הנוהגים להטריד את המשטרה. ויתר על כן: אם המספר לא נכלל בה - על המוקדן להתייחס לשיחה כאל קריאת-אמת. כך או אחרת, גם אזור ההתקשרות, הנמצא לא רחוק מגבול הקו הירוק, אמור היה להדליק במשטרה נורה אדומה כאזור פרובלמטי, המוקף ערבים-פלשתינים.
ללא הכשרה.

אם לא די בכל אלה, מסתבר גם שמוקדנים רבים במשטרה - כמו המוקדן שקיבל את שיחת ההתרעה על החטיפה - נמצאים בשירות החובה שלהם ובתור שכאלה הם בעלי ניסיון מבצעי מועט וגם חסרי כל תושייה משטרתית מתבקשת. יתר על כן: בביקורת פנימית, שנערכה בעבר במשרד לביטחון-פנים, נמצאו במוקדי החרום שוטרים בשירות-חובה שכלל לא עברו הכשרה מתאימה.

היה זה מבקר משרד הפנים שקבע בעצמו כי על המוקדים להיות מאויישים בבעלי-ניסיון, שמכירים את עבודת המשטרה והמסוגלים לנהל אירוע משמעותי. המבקר גם המליץ להוציא את שוטרי שירות החובה ממוקדי החרום ולשבצם בתפקידים אחרים בארגון.

ועכשיו, אחרי שהחלב כבר נשפך, אללי, רצוי לערוך בדק-בית. לפחות כדי שפאשלה כזו לא תחזור על עצמה.