אני עוד זוכר את הימים שכנסת ישראל התגאתה בתואר ח"כ זועבי. שניים כאלו קדמו לחנין, שני קרובי משפחתה. אני מוכן להאמין שח"כ סייף א-דין א-זועבי, שכיהן כחבר כנסת, ראש עיריית נצרת וסגן יו"ר הכנסת, לא היה יודע לאן יסיט את עיניו מבושה על קרובת משפחתו
חנין זועבי. המנהיג הערבי הגאה שהתנדב להגנה במסגרת הש"י, ונשא על חזהו בגאווה את עיטור על"ה (עיטור לוחמי המדינה) בוודאי מתהפך בקברו מרוב כלימה וזעם על קרובת משפחתו שמצאה עצמה בצד המצוי בעימות אלים עם חיילי צבא ההגנה לישראל.
חבר הכנסת הערבי הגאה שהיה מיוזמי יציאה של ערבים למחנות ההשמדה באושוויץ, לא היה יודע היכן לקבור את עצמו כשקרובת משפחתו, אף היא חברת כנסת בישראל, משתייכת לסיעת בל"ד, שמנהיגה פעל למען החיזבאללה, השלוחה הלבנונית של אירן, שנשיאה שואף ללכת בדרכו של היטלר לגבי העם היהודי. סייף א-דין זועבי, שנחשב בין השאר כמייצג הזרם המתון בקרב הציבור הערבי, ביחס למדינת ישראל ולאופייה היהודי, וכיהן כח"כ במפלגות הקשורות למפלגת השלטון דאז, מפא"י, היה בוודאי מתפלץ לשמוע את קרובת משפחתו מגדירה את הציונות כאידיאולוגיה גזענית (בראיון ל
עיתון 'הארץ') ומגדירה את מדיניות ישראל כ"טיהור אתני".
זכה לכבוד
בן דודו עבד אל-עזיז זועבי כבר היה שמאלה ממנו בדעותיו, אבל עדיין לא פרץ גדר. הוא השתייך למפ"ם הציונית ואף כיהן מטעמה כסגן שר הבריאות. עם קום המדינה השתלב בשירות המדינה ועבד כפקיד במינהל מקרקעי ישראל. פעילותו הציבורית התאפיינה באמונה של דו-קיום יהודי ערבי בישראל, ומתוך השקפה זו היה ממארגני 'האיגוד היהודי-הערבי לשלום ולשוויון זכויות' באמצע שנות ה-60, וממייסדי 'המכון הערבי' בגבעת חביבה. עבד אלעזיז א-זועבי מת באופן מפתיע בפברואר 1974, כשכיהן כסגן שר הבריאות. בהלוויתו חלקו לו כבוד אנשים מכל המפה הפוליטית, וגם שרים וראשי ממשלות לשעבר, עדות לכבוד שכולם רחשו לו.
עבד אל-עזיז זועבי היה האיש שהגדיר בצורה המדויקת ביותר את מצבם העדין של ערביי ישראל: "המדינה שלי נלחמת בעם שלי, ואני באמצע". חנין זועבי כבר מזמן לא באמצע. היא בחרה צד – את הצד של האויב. מתוך בנין הכנסת היא הצטרפה בגלוי לעם שלה במלחמתו במדינה שלה.
לא בטוח שישראל צריכה לבקש שהעולם יגנה את החטיפה, כי מהר מאוד יעברו לגנות את פעולותיו של צה"ל
