עוד שנה מבוזבזת

נו, הסתיימה עוד שנת לימודים. הילדים מאושרים יצאו מבתי הספר בצהלות. ההורים נכסו לדיכאון עמוק. מה עושים עם ה"תכשיטים" חודשיים? נכון שיש קייטנות לכיתות א-ב אך מה אם יתרת החופשה?

שוברים את הראש ומחפשים פתרונות יצירתיים. לדאבון הלב, זו הבעיה שמעסיקה את מרבית אזרחי ישראל ולא הבעיות האמתיות של מערכת החינוך כגון מה למדו העוללים בשנה זו? האם מערכת החינוך קידמה את התלמידים או שמא נותרנו באותו המקום הבינוני ומטה לעומת מדינות מתקדמות? האם המורים במערכת החינוך מרוצים? האם הפסקנו להשלות את התלמידים שניתן לזכות בתעודת בגרות ויהי מה? האם שיטות הלימוד השתנו? האם שאלנו אם הילדים מאושרים במערכת? האם הפוליטיקה יצאה מן המערכת או שהיא חדרה עוד יותר? ושאלת השאלות: האם אנחנו יודעים להכין את הילדים לקראת המחר? תשובה אחת לכל השאלות: שלילי.

קשה המאמר להתמודד עם כל הסוגיות שהעלינו לעיל. ספרים לאלפים נכתבו ועוד ייכתבו על מערכת החינוך ובעינה תישאר השאלה: מהי הדרך הנכונה, המומלצת וההגיונית ביותר למלא את זמנם של ילדנו במערכת החינוך. מה נלמד? איך נלמד? מה תפקיד המערכת? אין פתרונות קלים אלא רק בקרב קברניטי החינוך (אין הכוונה לשר הנוכחי משום מעט הזמן שהוא נמצא בתפקיד).

היות שמערכת החינוך התיכונית מוכרת לי היטב, אתייחס אליה. אם שאלנו האם התלמידים והמורים במערכת החינוך מאושרים, הרי התשובה היא לא רבתי. מערכת החינוך העל-יסודית היא רובוט מימי הפרהיסטוריה, חלודה, בלתי יעילה בעליל, מאובנת ושמרנית בצורה שלא תתואר. אין חינוך בין כותלי הספר התיכוניים. יש שגרה אומללה המתקרא למידה, אך בפועל היא מנסה לשרוד באמצעות שיטות מדכאות שלא השתנו מזה דורות רבים.

המורים אומללים כי המערכת הפכה "מערכת מדידה", סוג של קפיטליזם רדוד, מיושן, שכל תכליתו לפאר את בתי הספר, ראשי הרשויות ושרי שרי החינוך למיניהם. המורים קורסים תחת לחץ הבלתי אנושי להוכיח הישגים גם אם הם מזויפים ובלתי מועילים לאף אחד. המורים מוטרפים מן הלחץ ומנהלים הפכו לקומיסרים לענייני מדדים.

אין תמה בכך כי הרי המנהלים עצמם נמצאים תחת מכבש מאיים ודורסני שאין כדוגמתו באף מערכת אחרת, בדמות ראשי רשויות, מנהלי מחוזות ושרים המוכנים לרמוס את כולם ובלבד שהם ייבחרו מחדש. מערכת החינוך היא אמצעי פוליטי להטבת מצבם של הפוליטיקאים בקרב הציבור. שום הישג איננו מעניין אותם זולת אותן הטבלאות המוכיחות עלייה מתמדת בזכאות לבגרות. וואי למי שמכשיל את דרכו של השר זה או אחר, של ראש רשות או קומיסר לענייני חינוך!

לפי עדויות מורים המלמדים בבתי ספר תיכוניים, קיים ריטואל קבוע שבו מנהלים או סגניהם קוראים למורים ודורשים מהם לראות את "ציוני המגן" המהווים 50% מהציון הסופי בבגרות, לפני קיומה של בחינת הבגרות. הפגישות נועדו לעגל פינות, להעביר מסרים ישירים או סמויים, שציוני מגן נמוכים מידי מסכנים את מעמדו של המורה. הלחץ המופעל הוא אדיר.

אין למורים ברירה אלא להיכנע כי אחרת הם נפלטים מן המערכת ומהר. אין מי שיגן על המורים. גם מורים, רחמנא לצלן, רוצים להתפרנס שכשפרנסתם מאוימת, הם בצדק נכנעים. האם אלה אנשים המסוגלים להיות מאושרים במקום עבודתם כאשר הם מרגישים שהם נאנסים כל יום ושל שעה להעלים עין, "להעביר תלמידים" ולהתעלם מהיעדרויות סיטונאיות של שאין להן כל הצדקה. הרשימה ארוכה כימי הגלות, וחיי המורים בתיכונים אומללים.

התלמידים נדרשים ללמוד מה שנקבע להם. מרביתם, אינם אוהבים את הלימודים אלאל נאלצים להשקיע מאמץ כדי להצליח. אין תלמידים מאושרים. יש תלמידים הזורמים ויש הנשברים. למערכת אין מענה.

מישהו שאל ברצינות מה כדאי ומה טוב ללמוד לקראת המחר? לא, כי הרי אף אחד אינו יודע את התשובה. ובכל זאת, ממשיכים באותה הדרך. אין להתפלא על כך שרבים מאוד מבין בוגרי מערכת החינוך זוכרים לדראון עולם תקופה שאמורה הייתה להיות יפה.

אז עוד שנת לימודים הסתיימה ואנו עדיין במקום דרוך!