אנו אשמים

על קברם הפתוח של גיל-עד, אייל ונפתלי, עומדת אומה שלמה עטופה באבל, מאוחדת בעצב, המומה וכואבת על זיו העלומים, על טוהר הנעורים ועל תקוות ההורים שנגוזו בחטף על-ידי רוצחים שפלים שניצלו את האמון שנתנו בהם הבחורים התמימים. זכרון השלושה לא יסוף מקרבנו, ומאורעות שלושת השבועות האחרונים ילוו את עם ישראל בארץ ובתפוצות זמן רב, רב מאוד.

האשמה מופנית לחמאס, ויש להניח כי לממשלת ישראל יש הוכחות על מעורבות הארגון או אנשים מתוכו בפשע הנתעב. אלא שאין להאשים רק את חמאס, בדיוק כפי שאין להאשים נחש ארסי שהכיש ילד לאחר שאביו הביא לביתו את הנחש ושחרר אותו לזחול בו כאוות נפשו. האשם אינו רובץ על הנחש כי הוא נחש וטבעו להכיש, אלא על האב, והדברים ברורים.

גם במקרה של הבחורים, האשם רובץ על מי שהביא את הנחש אל תוכנו, ואיפשר לו להסתובב בדרכים באין מפריע. הבעיה החלה עוד בשנות ה-1980, כשהחליט מתאם הפעולות בשטחים לעודד ולממן את "אלמג'מע אלאיסלאמי" - "המרכז האיסלאמי" - למרות האזהרות שקיבל מבני עזה שהאנשים הללו אינם אנשי צדקה וחסד, אלא פלג אלים של "האחים המוסלמים". ואכן, בשלהי 1987 כשפרצה האנתיפאדה הראשונה, היו אנשי "אלמג'מע" מייסדי החמאס, שעודדו את האלימות.

האשם המשיך: ב-1993, לחץ הנשיא האמריקני ביל קלינטון על ממשלת ישראל להחזיר אליה 415 ממנהיגי חמאס והג'יהאד האיסלאמי שגירשה ישראל ללבנון, לאחר חטיפתו ורציחתו של חייל משמר הגבול ניסים טולדנו. האשם רובץ גם על אנשים בתקשורת הישראלית והעולמית שהציגו את מנהיגי הטרור כמסכנים הסובלים ממזג האוויר הקשה במרג' א-זוהור, שם הם גרו באוהלים רק כדי לסחוט את רגשות העולם.

אלא שהאשם הגדול ביותר רובץ על כתפי אלה מבינינו שחשבו ב-1993 שאם יביאו לכאן את אש"ף והטרוריסט ערפאת בראשו, הוא "יטפל בחמאס בלי בג"ץ ובלי בצלם". כך הם מכרו לנו את הסכמי אוסלו. הם ידעו גם ידעו שערפאת משקר ומוליך אותם שולל, אבל הם לא שעו לאזהרות והקימו לו רשות טרוריסטית בליבה של ארץ ישראל. לא היה בתולדות העולם סוס טרויאני גדול ומסוכן יותר. הם איפשרו לו להביא אל לב הארץ צבא מחבלים חמושים מתוך הנחה שהוא - האויב הגדול - ישמור על בטחוננו. הם החביאו את ההקלטה של נאום ערפאת שנשא ב-1994 ביוהנסבורג, דרום אפריקה, שבו הודה בפה מלא כי הסכמי אוסלו אינם אלא "שלום חודיבייה", שלום זמני שמותר למוסלמים לכרות עם הכופרים כשהכופרים חזקים מדי, ומותר להם להפר את השלום כשנקרית להם הזדמנות ויכולת לחסל את הכופרים.



נתנו להם תעודת הכשר של "דמוקרטיה"

אנו אשמים בכך שיצרנו מנגנון של שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הטרוריסטית, שלמדה רבות משיתוף הפעולה על יכולותינו המודיעיניות. העברנו להם מידע על טרוריסטים והם ייצרו עבורם דלת מסתובבת: ביום משחקים שש בש בתחנת משטרה ובלילה מתכננים פיגועים ומשלחים מרצחים. איפשרנו לרשות הטרור להקים מערכת חינוך שספריה מציגים את "פלשתין" בלי מדינת ישראל, ולא עשינו דבר. היתרנו לערפאת להקים אמצעי תקשורת - רדיו וטלוויזיה - ובאמצעותם הוא הסית נגדנו ודיבר על "הניצחון". הוא הלהיב את שומעיו בסיסמת "מיליוני שהידים פוסעים לירושלים" ולא הגבנו. "ההבלגה זה כוח" אמרו לנו, מבלי להבין שבמזרח התיכון הבלגה נתפסת כחולשה והשתיקה - כפחד. אצלנו לא רצו לראות את התמונה ולא גבו מחיר על ההתנהלות הדו-פרצופית של ערפאת. "זה לצרכים פנימיים", כך סיפרו לנו אבירי אוסלו כדי לקבל יחד עם הטרוריסט את פרס נובל לשלום.

היו בינינו אף מי שהתעשרו משיתוף הפעולה הכלכלי עם הרשות, בנו איתם קזינו, מכרו להם ואיתם דלק והקימו איתם "ארגוני שלום" שלא היו אלא צינורות להזרמת כספים מבחוץ לשמן בהם את גלגלי הטרור נגדנו.

ואז הגיע הגואל, מחמוד עבאס, סגנו וממשיך דרכו של ערפאת, והם כינו אותו "איש השלום". הם התעלמו מהכחשתו את השואה, מספריו נוטפי הארס שכתב נגד ישראל והציונות לאורך השנים, ולא הבינו כי כל מבוקשו הוא להרדים את ישראל אל תוך אשליה מתוקה שהוא יקים מדינה שתכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, שהוא יגיע לפשרה בעניין ירושלים, והוא יוותר עבור הפלשתינים על מה שהם מכנים "זכות השיבה". הם חזרו כמנטרה על הטענה ש"אבו-מאזן ויתר על הבית שלו בצפת" כדי ליצור בקרב שומעיהם את האשליה השקרית שמיליוני ערבים יעמדו אחריו בתור כדי לוותר על הבתים שהם טוענים שהיו להם בארץ ישראל.

אבל החמור מכל הוא שמעולם לא איימנו על ערפאת או על עבאס בפירוק הרשות אם זו לא תפרק את חמאס ואת שאר ארגוני הטרור ותשים קץ לנוכחותם בשטח. מעולם לא חשו ראשי רשות הטרור איום על מעמדם ועל כסאותיהם, והם צחקו עלינו כל הדרך לבנק שבו הקפדנו להפקיד את כספי המיסים והמכס שגבינו עבורם. הם - המושחתים שגזלו את כספי התרומות שהגיעו מחו"ל - היו השותפים של אלה בצד שלנו שחתמו איתם על הסכמים מפוקפקים. גם לא הזהרנו כי הרשות תפורק אם זו תפנה לאו"ם לקבלת הכרה בינלאומית בניגוד חמור להסכמי אוסלו.

בשנים האחרונות ראינו איך הרשות הפלשתינית מאפשרת לחמאס להרחיב ולבסס את נוכחותו ביהודה ושומרון, ולא עשינו דבר. ראינו איך חמאס זוכה ב-40 אחוז מן הקולות בבחירות לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ביר זית, ושתקנו. שמענו איך מנהיג ארגון הטרור בשומרון, חסן יוסף, עומד על בימת הנואמים של אוניברסיטה זו, וחסידי החרות האקדמית שלנו מילאו פיהם מים. ראינו איך חמאס מכניס את אנשיו למועצות העיריות ביהודה ושומרון ושתקנו. איפשרנו ל"ארגוני הצדקה" של חמאס לצמוח כפטריות אחרי הגשם, למרות שאצלנו יודעים היטב שכל תכליתם של ארגונים אלה היא הכשרת הלבבות והכנת הקרקע לג'יהאד נגדנו.

איפשרנו לרשות להעניק משכורות עתק למחבלים שדם על ידיהם בעת תקופת מאסרם, ולא עצרנו את כספי עידוד-הרצח הללו. איפשרנו לערוצי הטלוויזיה של חמאס לשדר מתוך יהודה ושומרון ולהפיץ את בשורת "אנו כאן בעלי הבית". נכנענו ללחץ האמריקני לאפשר לחמאס להשתתף ב-2006 בבחירות לרשות המחוקקת, וחמאס זכו במרבית המושבים. כך הפכנו את חמאס לארגון בעל חותם הכשר "דמוקרטי" למרות האידיאולוגיה הרצחנית שלו. הלכנו לישון עם אש"ף, התעוררנו בבוקר עם חמאס, ולא עשינו כלום כדי לפרק את הרשות שהמסכה הפוליטית נפלה מפני הטרור שלה.

מערכת המשפט שלנו כפתה על הממשלה לפתוח מחסומים שצמצמו את יכולתם של מחבלים לנוע בדרכים ולחטוף נערים. ארגונים ישראלים ובינלאומיים סירסו את יכולתו של צה"ל לתפקד כראוי והפכו אותו לדחליל שאף אחד אינו פוחד ממנו. הבאנו למצב שבו על כל קצין וחייל להיעזר בעורך דין לפני שהוא מחטט באפו, שמא יפיל שערה על האדמה ויגרום בכך לפלשתינים המסכנים עוגמת נפש.



אינו מודה, אינו עוזב ולא ירוחם

יש אצלנו מי שהסכימו לכך שהאמריקנים יחמשו, יממנו ויאמנו את הצבא הפלשתיני, בהנחה שצבא זה יגן עלינו מפני הטרוריסטים של חמאס ומפני הג'יהאדיסטים שיגיעו ממזרח. "בעידן הטילים לא צריך את בקעת הירדן", כך הם אמרו לנו. "עדיף שלום על שטח", טענו "מומחים" במינוי עצמי. יש אצלנו מי שמאמין שערבויות בינלאומיות שוות יותר מקליפת השום, ומוכן להעמיד את ישראל בסכנה רק כדי שכמה אירופים - שמכרו את ארצותיהם למהגרי כל העולם - יחייכו אלינו.

יש אצלנו מי שמוכן לוותר על הארץ שהקהיליה הבינלאומית העניקה לנו בוועידת סן רמו ב-1920 רק כדי לקדם את עסקיו. יש אצלנו מי שמכר לנו ולעולם את האשליה כי קיים "מזרח תיכון חדש" שבו גר זאב עם כבש, סוני עם שיעי, כורדי עם ערבי, יהודי עם מוסלמי, וכולם יישבו סביב למדורה וישירו "קומבאיה" בהרמוניה מושלמת, אם רק ניתן להם מדינה בלב ארץ ישראל, בעלת רצף טרוריסטי מפאתי באר-שבע עד פרברי עפולה, שתגן עלינו מפני הטרור של חמאס, מחטיפת נערים ומירי טילים.

יותר מאלף הרוגים ישראלים באוטובוסים, במסעדות, בבתי מלון וברחובות לאורך שנות אוסלו - מידיהם של אש"ף וחמאס כאחד - לא שכנעו את ממשלות ישראל משמאלה ומימינה של המפה הפוליטית לעשות את המעשה הפשוט, הסביר והנדרש: להודיע שהסכמים אלו בטלים וכל מה שנבנה עליהם מבוטל גם הוא. היו גם כאלה שהמציאו ביטוי מזוויע: "קורבנות השלום", במקום להגיד את האמת, כי הם היו "קורבנות אשליית-השלום שמכרו לנו מוכרי חלום המזרח התיכון החדש".

גם לא עמד לנו האומץ לסלק מהארץ את נחש הג'יהאד התקשורתי, ערוץ "אלג'זירה", פטרון חמאס, שמאז 1996 לא עובר יום מבלי שיסית ויפיץ שקרים נגד ישראל, היהודים והציונות, בשם ארגון "האחים המוסלמים", חברת האם של חמאס, ותחת חסות "חופש הדיבור". אבירי הדמוקרטיה שלנו אחוזי חלחלה ופחד מאמירות של ווהאבית חשוכה, עתירת פטרודולרים, המפזרת מוות והרס בכל רחבי המזרח התיכון ומזרימה מיליארדים להוצאתה של ירושלים מחיק העם היהודי.

איך קרה שאנשים שנראים אחראיים ורציניים, שנשמעים שקולים ונבונים, הפקידו את בטחונה של ישראל בידי אויביה? איך קרה שבתוך בירתו של העם היהודי פועלים בגלוי "ארגוני ביטחון" של שונאי ישראל? האם יש תקדים בהיסטוריה שעם מוסר את ארצו לאויביו?

החמור מכל הוא שגדול אדריכלי האיוולת הספיד את נפתלי, גיל-עד ואייל בהלוויתם, ולא אמר את הדבר הפשוט והנכון מכל: "אבל אנו אשמים, שפתחנו את ארצנו בפני הטרוריסטים להקים בתוכנו ישות הבנויה על איבה ושנאה, הסתה והשמצה, מוות וסבל, שהכנסנו את הנחש אל תוך ביתנו, הפקדנו בידיו את בטחוננו ואיפשרנו לו להרוג בדם קר שלושה מטובי בנינו". אין אצילות גדולה יותר מאצילותם של משפחות הנערים ושל המלווים, ששמעו את דברי ההספד מפי האדריכל בלי להתריס נגדו, למרות שהוא, אינו מודה, אינו עוזב, ולכן לא ירוחם על-ידי שר ההיסטוריה.

על קברם הפתוח של נפתלי, גיל-עד ואייל נמחקו המחלוקות בין האדריכלים והמאשימים, בין הנאמנים והאופורטוניסטים, בין האחראים והקורבנות. עם ישראל כולו עומד היום בפני אתגרים שלא יבדילו בין תל אביבי וירושלמי, בין צדיק ורשע, בין יושב קרנות וחובש הספסל, בין חייל ואזרח. מתוך הבנת הטעויות שנעשו בעבר, עלינו להביט קדימה אל המציאות האזורית המשתנה במהירות ולהגיב בנחישות על כל איום, מבפנים ומבחוץ. במזרח התיכון שלום ניתן רק למי שאינו מנוצח.

בתחושת עוצמה וצדקת הדרך אנו שולחים את תנחומינו למשפחות שער, פרנקל ויפרח היקרות והאצילות. מן השמים תנוחמו, המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד, אמן.