יעדי המבצע במבחן הדינמיקה בשדה המערכה

קשה להשתחרר מהתחושה כי חוט מקשר עובר בין נקודות הסיום של מבצעי צה"ל מן השנים האחרונות, בדגש על מלחמת לבנון השנייה, "עופרת יצוקה" ו-"עמוד ענן", והוא - תיקו אסטרטגי, שמשמעותו כשלון ישראלי מהותי. האם נחרץ גורלו של מבצע "צוק איתן" לרשום תוצאה דומה?

ראוי לחדד כי בראייה הישראלית הסתיימו המבצעים הנ"ל בהצלחה, בראש וראשונה היה בהם כדי "לשקם את ההרתעה" מול חיזבאללה מחד-גיסא ו-החמאס מאידך-גיסא. בפועל התחוור כי היו אלה הישגים "בערבון מוגבל", שנמדדו קרוב לוודאי, באמות מידה של מלחמה קונבנציונאלית ובהתייחסות אל האויב כמונחה שיקולים רציונאליים.

אבחנה זו טומנת בחובה משמעויות לא פשוטות, ואפשר כי ישראל שוגה בסוג של אשליה אשר עלולה להניח בסופו של דבר תשתית להחלטה לסיום מבצע "צוק איתן". קונקרטית, בולטת ההערכה הישראלית כי מלחמת לבנון השנייה (יולי 2006) לימדה את חיזבאללה לקח חד-משמעי, והעובדה שחיזבאללה אינו יורה, מדברת בעבור עצמה. זוהי פרשנות מטרידה, שכן נהיר כי נסראללה, למרות החלטת מועצת הביטחון 1701, לא שקט על השמרים והקים מערך רקטי אדיר ממדים לצד שיפור מתמשך של תשתיות התקפיות. העובדה שאינו משגר רקטות אינה בהכרח פועל יוצא של ממד ההרתעה הישראלית, אלא נובעת משיקולים אופרטיביים ואחרים של חיזבאללה.

הוא הדין באשר לשימוש החוזר ונשנה של קברניטים ישראלים, בציטוט מ"נאום החרטה" של נסראללה עם סיום מלחמת לבנון השנייה, כביטוי של הכרה בכשלון הארגון מעצם ביצוע החטיפה שהציתה את המלחמה. גישה זו עומדת גם ביסוד טיפוח "דוקטרינת הדאחייה", לפיה, גרימת הרס קולוסאלי לתשתיות אזרחיות ע"י הפצצות אוויר מאסיביות, תחולל סוג של הלם אצל האויב, ותביא להרתעתו. ניתן לקבוע כי תפיסות עולם אלה קרסו במבחן המציאות, וייתכן אף שהתחוורו ככאלה "שיצא שכרן בהפסדן" .

משמעות הדברים הנובעת מכך היא כי אל לנו להתפס לתיזה לפיה אימוץ דוקטרינה זו כ-מודוס אופרנדי שכוחו יפה לנסיבות של "צוק איתן" . העובדה היא כי ממדי ההרס העצומים ברצועת עזה רחוקים מלהניע הלכי רוח עויינים לחמאס או הרהורי חרטה בקרב הזרוע הצבאית של חמאס. יתר על כן, תמונות ההרס משחקות לידי חמאס ומעצימות את הביקורת כלפי ישראל.

ממד נוסף הראוי לתשומת לב הוא הנטייה הישראלית להתלות בתקדים "פירוקה של סוריה מארסנל הנשק הכימי שלה", כבסיס לקידום רעיון ה"פירוז" ברצועת עזה . דומה כי גם גורמי המודיעין האמריקניים עצמם אינם משוכנעים כי סוריה אכן התפרקה לחלוטין ממלאי הנשק הכימי שלה וחיסלה את יכולת הייצור שלה בהקשר זה. בפועל, מה שאכן הושמד הוא המצאי המוצהר של סוריה, בשעה שלא ניתן להוכיח כי סוריה נקייה מנשק כימי. האם מוכיח הדבר כי דיפלומטיה עדיפה על מהלך צבאי נחרץ כאשר מדובר באויב ששם לו למטרה אידיאולוגית ומעשית כוונות הרג וחיסול יישות מדינתית? ספק אם כך הדבר.

דבר אחד ברור, בהקשר למבצע "צוק איתן" הגדירה ממשלת ישראל יעדים מוגבלים למדי, באופן שהיה מאפשר לה להפסיק את המבצע בטענה כי היעדים הושגו. אין ספק כי הממשלה הפיקה לקחים מהיעדים השאפתניים של ממשלת אולמרט בהקשר למלחמת לבנון השנייה. אולם נהיר כי מהלכי המבצע חשפו מציאות הטומנת בחובה תשומות המחייבות עידכון מטרותיו "תוך כדי תנועה". נראה אפוא כי בנסיבות שנוצרו אין מנוס מעידכון יעדי המבצע באופן שיבטיח הישגים מהותיים לישראל, וימנע התמוססות המהלך הצבאי הקרקעי באופן שיבסס סוג של "תיקו אסטרטגי".

הערה אחרונה הראויה לציון בעיתוי זה קשורה למשקלו הסגולי של תכתיב אמריקני לישראל למימוש הפסקת אש לאלתר. האם שומה עלינו "לעבור לדום" כאשר אנו נדרשים לחדול מהמשך הלחימה גם כאשר משמעות הדבר הנחלת הישג לאויבנו? מאחר שרבים וטובים בצידנו נאחזים בתוצאות האפקטיביות של מבצע "חומת מגן" כמודל מובהק להצלחה צבאית ישראלית, הרי שדווקא בשיאו של המבצע הציב נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש אולטימטום לישראל להפסיק מיידית את הלחימה. "מספיק זה מספיק" כך קבע בוש (ב-4 ב-5 אפריל 2002), זאת בעקבות מסע התעמולה השקרי של הצד הפלשתיני בהקשר ל"טבח במחנה הפליטים ג'נין". העובדה שישראל לא התקפלה בפני האולטימטום האמריקני, אומרת דרשני.

במשתמע, הכרחי כי האינטרסים הביטחוניים של ישראל יכתיבו את קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל, והעיתוי הנוכחי הוא מבחן מובהק של איתנות הממשלה בהנתן מה שמצטייר כגישה אמריקנית שלתי אחראית במזרח התיכון.