מי ניצח בצוק איתן?

ניצחון לא צריך להסביר. ניצחון נקבע על-פי אחת משתי אמות-מידה או על-פי שתיהן יחד - אינסטינקטיבית ולוגית, שתיהן טבעיות ומובנות מאליהן.

אמת המידה האינסטינקטיבית קשורה בהתרשמות ובתחושת בטן, שתי דרכי מדידה שאינן בתחום הרציו, אלא בתחום התחושות. באינסטינקט אתה "יודע" שניצחת ואינך צריך להבין זאת; זה נראה במציאות הפיסית, זה נשמע בקולותיהם של אנשים, זה נמצא בתחושות הבטן ובעיקר זה נשקף מעיניו והתנהגותו של האויב.

קנה המידה הלוגי נגזר ממטרות המלחמה: אם המטרות היו ראויות, אם היעדים היו ברורים ואם התוצאה תואמת את שניהם - אין מסקנה אחרת. ככל שהתוצאה טובה יותר מן המצופה, הנצחון גדול יותר, (מקרה ששת-הימים, כמשל).

ברגע שעמו עומדים בפני צורך להסביר או לנמק שניצחנו, שהשגנו את המטרות... אבל, כלומר להצטדק, או שתחושת הבטן היא פונקציה של המפלגה עבורה הצבעת בבחירות האחרונות - ניצחת, גם אם לא ממש הפסדת.

בכל המלחמות-מערכות - מבצעים גדולים בהם השתתפה ישראל למן מלחמת לבנון הראשונה (1982), ישראל מסורסת ומדשדשת, משום שבכולן היה עליה להצטדק, להסביר, לנמק, לחקור, לתרץ או לבקר גורם כזה או אחר על התנהלותו או ביצועיו. עובדה זו ידועה לכלל הציבור וביציאה למבצע צודק זה, הייתה ציפייה ברורה של הציבור ש"הפעם" ישבר מעגל קסמים זה.

הסרוס בכל המקרים הנ"ל נובע מאותו מקור: ניסיון של השמאל הישראלי, בשיתוף גורמים בינלאומיים, ידידים וידידים פחות לכפות על ישראל ביחסיה עם הערבים, פתרון פוליטי שעולה בקנה אחד עם התוכנית לחלוקת הארץ אך מנוגד יותר ויותר לאינסטינקט הלאומי הבריא. הסרוס מושג ע"י פעילות פוליטית בכנסת וברחובות, ע"י תקשורת מגויסת, ע"י שטיפות מוח של פרשנים חד-צדדיים, ע"י דווחי זוועה על תדמיתה של ישראל ועל מעמדה ההולך ונשחק בעולם, ע"י החלטות מסרסות של אירגונים בינלאומיים עויינים כמועצת זכויות האדם של האו"ם והעצמתם בפרסום, ע"י הפחדות ונזיפות פוליטיות, ע"י האו"ם ע"י איומי חרם וע"י גילויים אנטישמיים שרבים מהם מתוזמרים היטב ע"י אותם גורמים עוינים. הסרוס מסכן את קיומה של ישראל, ואם יש לקח קריטי מהמבצע האחרון, הוא שישראל חייבת למצוא בהקדם דרך להפטר ממנו.

מאבק זה מתנהל מאז הנצחון במלחמת ששת-הימים וקיבל תפנית חמורה לאחר הסכמי אוסלו 1993. להערכתי יגיע מאבק זה להכרעה בשנים הקרובות משום שיש ברחוב הישראלי סימנים רבים המבשרים זאת. הרוח השונה שאפיינה את פתיחתו של מבצע "צוק איתן", ואת התנהלות הציבור הרחב בו, כמעט עד לימי הדישדוש האחרונים, היא אחד הסימנים הללו. השמאל הישראלי שמוליך שולל את הציבור במנתרות האוסלואייניות שלו כבר למעלה מ-20 שנה, הולך ונחלש. הידידים בעולם מתעייפים או מתוסכלים והציבור הישראלי מאבד במהירות את תמימותו ואת תומתו ומתרחק מחזון "אבו מאזן הגואל".

דומה, שגם האירועים הפוליטיים סביבנו: התפוררות המדינות, הגילויים האי-רציונליים של הפונדמנטליזם האיסלאמי, המשך הצביעות של המערכת הבינלאומית, האמינות המפוקפקת של ארה"ב בראשותו של אובמה - כל אלה וגורמים נוספים מביאים את הציבור לאבד במהירות את האמון בהבטחות וברצון הטוב של ידידים ואויבים ומגדיל את הספקנות באשר לשלום אמיתי בארץ ישראל בטווח הקרוב, ואת הנכונות לשלם מחירים גבוהים בעבור "נזיד עדשים" הסדרי.

הגילויים של שינויים אלה במבצע "צוק איתן" היו חלקיים ועדיין חלשים מדי מכדי להכריע בכיוון של שינוי מכיוון קבוע ויציב - ז"א, הסתלקות מפתרון "שתי מדינות לשני עמים". השינוי הגדול עתיד להופיע במבחן הגדול הבא, ויושפע כמובן מעיתויו ומתנאי הסביבה שיתלוו אליו. בין הרוגמים המכריעים להיפוך המגמה אפשר למנות:

• חילוף המשטר בארה"ב;

• פישול משמעותי חדש של אבו-מאזן, בנקיטת יוזמה חד-צדדית בזירה הבינלאומית, במקום במו"מ אמיתי מול ישראל;

• עימות צבאי חוזר עם חמאס, חיזבאללה או שניהם, שיאלץ את ישראל "להתעלם" מהעולם, למתוח את שריריה באמת ולהשיג נצחון שאינו טעון הסברים.