"זה לא ייגמר עד שנדבר"

35 ימים, ערב-ערב. מתכנסים בכיכר העיר הורים שכולים ישראלים ופלשתינים ומדברים שלום. הכיכר, הנושקת לאולם הסימנטק בתל אביב, קיבלה את השם כיכר השלום.

בימים שרקטות מוות נורו מעזה לישראל ומישראל נורו טילי מוות לעזה - התכנסו ערב-ערב ההורים השכולים משני עברי המתרס בכיכר השלום ודיברו שלום. פינת תקווה אחת זעירה בימים של אש ומוות.
פורום ההורים השכולים הוקם על-ידי יצחק פרנקנטל, יהודי דתי, שבנו אריה בהיותו בן 19 נחטף על-ידי החמאס לפני עשרים שנה ונרצח. האב יצחק, במקום לנווט את חייו לעבר הנקם החליט לנווט את חייו לעבר פיוס ושלום.

בדרך רצופת המהמורות של מלחמה רודפת מלחמה במשך עשרים שנה חברו להם הורים שכולים משני הצדדים, שאיבדו את היקר להם ביותר בסכסוך הישראלי פלשתיני, ומבקשים להתנחל בלבבות עם אמירה - שניתן כי בשבילים המדממים היום, בהם פוסעים חיינו, יכולים להצמיח לא רק עופרת הורגת, אלא ניתן להצמיח עליהם פרחים שוקקים חיים ושלום.

הם הולכים לבתי הספר - תמיד אב שכול פלשתיני לצד אב שכול ישראלי - מספרים את סיפור חייהם העצוב, כשלמעשה החיבור בין שניהם מוכיח שאפשר אחרת, אפשר לנהל דיאלוג כן. הם מבקשים להניח את פצעי העבר מאחור ולהניח נדבכים לחיים חדשים.
ערב-ערב משעה 7 עד 10, רק בימי ששי משעה 12 עד 14, מקימים הורים שכולים ישראלים ופלשתינים את האוהל, מניחים כמה עשרות כסאות בפתחו ומזמינים את הציבור לשיח. בשיח ניתן לשמוע את סיפור האבא של רז, שבנו נפל בבופור במלחמת לבנון הראשונה ואת סיפור האבא של ילדה בת 10, שנהרגה מכדור גומי בכפר פלשתיני, וגם את סיפור האבא של סמדר, שנהרגה בפיצוץ אוטובוס ברחוב בן יהודה. לשיח מוזמן הקהל, שלעתים מגיע לכמה עשרות רבות ולעתים גם למאות.

מרגש להאזין לדיאלוג מכבד בין חניך בני עקיבא או חניך בית"ר, השוללים כל אפשרות של הידברות עם הפלשתינים ובין ההורים השכולים, שהחליטו לגייס את כל מטעני חייהם השבורים למען מטרה אחת - "זו לא ייגמר עד שנדבר".

מרגש לראות איך התפרצות של עובר אורח "לכו לעזה, יה בוגדים" לרוב מתגמדת לה, כשהמגדף מבין, שרבים מבין היושבים כאן, דם ילדיהם כבר נספג באדמת הלס של עזה. ההתפרצות הבוטה מתעדנת לה אט-אט, והמגדף של לפני רגע מצטרף מאופק למעגל מקשיב, שואל, וגם שואל שאלות קשות, כמו: "אין עם מי לדבר", "הם רוצים לראות אותנו רק בים".

זירת רחוב אלים מגדף זה את זה, זירת אינטרנט ופיסבוק רוויי אלימות מילולית, כשכל צד מסתפק בידית מלל בוטה לעבר האחר, זירה מבהילה זו נעלמת לה למספר שעות בכיכר השלום, בה אפשר לפגוש הורים שכולים ישראלים ופלשתינים המנהלים מעגל של שיח מכבד, בו ניתנת במה לכל דעה.

אני לא שייך למשפחת השכול. הורי, אני, ילדי ונכדי מצאו עצמם בשדות הקרב וחזרנו הביתה בשלום. אך אנחנו כמעט כל ערב מצטרפים למעגל בכיכר השלום לשיח מכבד כל דעה מימין ומשמאל. שיח בו שותפים הורים שכולים ישראלים ופלשתינים, הנוטעים את התקווה, שזה חייב להיגמר, רק אם נדבר. אני מצר על כל ערב, שמצבי הבריאותי מונע ממני לשבת ולהקשיב לשיח במעגל בכיכר השלום ברחבת הסימנטק בתל אביב.

את קוראי אני מזמין הערב להיות שם בשעה 7 בערב.