אפשר לקטלג את ספר 'דברים' לשלוש מטרות - תוכחת עם ישראל על עברו, הזהרת עם ישראל לגבי עתידו, והכנתו לחיים סטנדרטיים בארץ הקדוש. אך משלושת המטרות הללו, מהי מטרתה העיקרית של פרשת 'ראה'?
לעניות דעתי, זו המטרה השלישית והיא הכנתו של עם ישראל לחיים קבועים בארצו, כיתר העמים, ללא הניסים הגלויים שהם חוו יום יום במדבר - המן היומיומי, המים היומיומיים, עמודי האש והענן, ואולי, ומעבר לכל,- חוויית נוכחותו של ה' בכל עת במחנה. נדרשת הכנה שתגרום להם בארץ הקודש שלא להפחית מחובתם להשתדל ולא לסמוך על ניסים כדי להצליח.
דוגמה מובהקת לאותה מטרה של משה להכין את בני ישראל לחיים "נורמליים" היא קביעתו שלא כמו שהיה במדבר, כאשר רצו לאכול בשר תאווה היה עליהם להביא שלמים ועולות לפני כן למשכן, אך כאשר הם יהיו בארץ הקודש או אז - "כִּי-יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת -גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי-תְאַוֶה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֱשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם...וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּּת נַפְשֶׁךָ" (דברים יב, כ-כא).
הקב"ה ידע מראש שכאשר יהודי משבט אשר שבצפון הארץ יתאווה לאכול בשר, ייאלץ לנסוע לירושלים להביא קורבן לפני שהוא אוכל מן הבשר, הדבר יגרום לאחת משלוש תוצאות בלתי רצויות - או שהוא יוותר על הבשר ובכך יצא עם התחושה הקשה שקשה מדי לשמור את המצוות בעולם הזה; או שהוא יאכל את הבשר בביתו כי הוא לא יוכל לעמוד במצווה הזו, או שהוא יקים במה וקורבן כמקום מגוריו - איסור מוחלט על-פי התורה. אומנם לגבי בשר קורבנות, להבדיל מבשר תאווה (חולין), שזכה לאותה הקלה, קבעה התורה בפרשתנו: איסור מוחלט מהקרבת בשר קורבנות בבמות: "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם [בית במקדש] שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מֱצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְרוּ לה' " (דברים יב, יא). ומכיוון שהתורה היא תורת חיים ממש, אבינו שבשמים הורה למשה להורות לעמו את ההלכה המקלה והמתאימה לחיים בארץ הקודש.
אך מה לגבי כשרות? מדוע חזר משה רבינו בפרשתנו על הלכות הכשרות שכבר קבלנו אותם בפרשת 'שמיני'?
לעניות דעתי, גם פה, מטרתו של ה' הייתה ללמד את בני ישראל שהתורה היא תורת חיים. אך בניגוד להלכת בשר חולין בארץ הקודש שזכתה "להקלה", בנושא כשרות הקב"ה קבע שלא תהיינה כל "הנחות" -מה שנחשב טרף או טהור במדבר יישאר כך בארץ הקודש. כי למרות שמבחר החיות בארץ הקודש יהיה גדול יותר, ויכלול חיות שאינן מעלות גרה ואינן שוסעות שסע ומפריסות פרסה, אל נא לנו לאכול מבשרם כי תורת חיים היא ושמירת ואיכות חיינו הגשמיים והרוחניים דורשים את הימנעותנו מאכילת בשרם.
ולבסוף, דוגמה "להחמרה הלכתית" שהקב"ה קבע לנו - הלכה שזכתה לפטור במשך שלושים ותשע שנות נדודים במדבר הקרבת קורבן הפסח. זו באה בעקבות האיסור בברית המילה באותן שנים וההוראה שרק נימול יחגוג את הפסח. מיד עם כניסת בני ישראל לארץ הם נימולו, ובכך היו מחויבים שוב לחגוג את חג הפסח כפי שנצטוו לפני יציאתם ממצרים.
לסיכום, ראינו ב'ראה' שלוש דוגמאות הלכתיות שיחולו על בני ישראל בכניסתם לארץ הקודש: דוגמה להקלה הלכתית (בשר חולין), שתי דוגמאות לשמירת הסטטוס קוו ההלכתי (כשרות ובשר קורבנות), ודוגמה להחמרה הלכתית (פסח). את כל זה הורה ה' למשה רבינו ברצונו להראות ולהורות לנו שתורתנו "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם וְכָל-נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם: עֵץ-חַיִים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג, יז-יח). זו אמונתנו וזו ידיעתנו דווקא בימים קשים אלו של פוסט-מודרניזם,
אינדיבידואליזם קיצוני, הומניזם ופלורליזם שמכשירים כמעט כל דעה וכל מעשה כלגיטימי. הבה נחזיר לעולם את הענווה האנושית, את אהבת ה' ואת הרצון ללכת בדרכו.
והפעם - חרפה, הר-געש, עריפה, חוגגים ושלהי קיץ 
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
