בזכותה של גולדה מאיר ז"ל

"וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה". הפסוק הזה שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים בספר שופטים, נתפס כמעין נבואה תנ"כית אוטופית שבימינו אין סיכוי שתתממש. אבל גם אם בכל הארץ זה נתפס דמיוני, בחבל ארץ אחד זה מה שהיה. מאז נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה במאי 1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים שקט גבול הגולן 40 שנה. במציאות שנתקבעה הסורים החזיקו בקו מסוים, ישראל החזיקה בקו אחר, ובין שני הכוחות היו כוחות האו"ם, כוח אונדו"ף (אנגלית United Nations Disengagement Observer Force או UNDOF - "כוח הפיקוח על ההפרדה של האומות המאוחדות" שהוקם במיוחד למשימה זו.

ההסכם שרד את כל המשברים האזוריים. שלטו האסדים, האב והבן, שהקפיד על שמירת ההסכם באדיקות בכל מצב. גם כשצה"ל והצבא הסורי נלחמו זה בזה בלבנון במבצע שלום הגליל שהפך למלחמת לבנון הראשונה, גבול הגולן נשאר שקט. האיום היחיד שריחף במשך השנים על האזור היה הסכם מדיני שמשמעותו נסיגה ישראלית מהגולן.

המציאות הזו הסתיימה. כוח אונדו"ף הפך לא רלוונטי, אחרי שחייליו חלקם נמלטו בעור שיניהם לישראל על רכביהם ושיריוניהם, וחלקם עדיין שבויים בידי כוחות המורדים. והגבול לא שקט. רקטות ומרגמות חוצות את הגדר במעופן, בין אם בשוגג ובין אם במכוון. מעברו הסורי של הגבול ישנם כוחות שאינם מחויבים להסכם ההוא, וזוהי רק ההתחלה.

תקופה של 40 שנה מגיעה בימים אלו לסיומה.

40 שנה קדימה

מה המסקנה? לא רק אנחת הרווחה הכללית מכך שהמו"מ עם האסדים, האב והבן, על נסיגה מהגולן, בסופו של דבר לא הבשיל, אלא גם החובה להבין שהמציאות בשטח משמעותית יותר מכל מציאות מדינית, גם אם כרגע היא נראית יפה מפתה. כשמנהלים משא-ומתן חייבים להביא בחשבון – אם אתה אדם אחראי כמובן - מה עשוי לקרות לא עכשיו, ולא בעוד שנה ואפילו לא בעוד עשור, אלא בעוד 40 שנה. ועם המסקנה הזו לקבוע את העקרונות, ולהתעקש עליהן.

בעת המו"מ עם ממשל חאפז אסד על הסכם הפרדת הכוחות, אחרי מלחמת יום הכיפורים, דרש אסד שישראל תמסור לו לא רק את העיר קוניטרה, אלא גם את התילים הסובבים אותה – ולא לא יהיה הסכם. ראש הממשלה גולדה מאיר סירבה לדרישה. אסד התעקש, גולדה התעקשה, והשיחות נמשכו שבועות ארוכים עד שאסד מצמץ ראשון ונשבר. ידמיין כל אחד לעצמו מה היה מצבנו אילו אנשי דעא"ש וג'בהת אל נוסרה היו משתלטים השבוע לא רק על מעבר קוניטרה, אלא גם על תל אביטל, מצפה בנטל, הר חרמונית, הר בראון וכו' וכו'.

לתשומת לב כל השמאלנים המטיפים לחזור ל"אופק מדיני", שמשמעו מסירת רכסי יהודה ושומרון לשליטה ערבית, ואפילו מדובר בגורם כל כך 'מתון' כמו אבו מאזן.