מי ניצח - חמאס או עבאס

הפרשנות המקובלת בימים אלה, בקרב מדינאים, פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי ביטחון היא שאבו מאזן הוא המנצח והמרוויח הגדול של תוצאות המלחמה נגד החמאס בעזה. פרשנות שהוא יהיה מסוגל לנטרל את החמאס המוכה, ולחזור לשלוט בעזה בעזרת מצרים, ישראל וארה"ב. פרשנות של קונספציה שתיכשל כמו בעבר.

ואולם בעיני רבים מהפלשתינים בעזה ובגדה, החמאס הוא המנצח במלחמה. הוא הגיבור שעמד לבדו במהלך 50 יום, מול הכוח הטכנולוגי והצבאי הגדול של ישראל. החמאס לא נשבר לא נכנע והמשיך להפגיז, למרות ההרס ואלפי הרוגים ופצועים.

בעיני הרחוב הפלשתיני, אבו מאזן והרשות ברמאללה היו חסרי אונים וחסרי מעש מול אחיהם שסבלו ונלחמו בעזה. רבים מהם חושבים כי אבו מאזן הוא משת"פ של ישראל ושל האמריקנים, והרשות הפלשתינית בראשותו היא ארגון לא רלוונטי ולא מייצג אותם.

על-פי הערכה פסימית זו, לא רחוק היום שהחמאס ישלוט ברשות הפלשתינית, או באמצעות בחירות שאמורות להתקיים, כפי שאבו מאזן וממשלת הטכנוקרטים הבטיחו, או באמצעות השתלטות אלימה בכוח, כפי שהחמאס ביצע נגד הפתח בעזה בשנת 2007.

כדי למנוע אפשרות זו, מתגייסים מחדש כל עושי השלום המקצועיים בקהילה הדיפלומטית והפוליטית בארץ ובעולם, לנסות פעם נוספת למצוא פתרון לסכסוך באמצעות נוסחאות ישנות וחדשות כמו, "פתרון מדיני", "פתרון אזורי", "פתרון בשלבים", "פתרון מדורג", שלמרבה הניסיון והצער הם "פתרונות מילוליים ודמיוניים". כל עוד לחמאס יהיה כוח צבאי שמאיים גם על ישראל וגם על הרשות של אבו מאזן אין שום סיכויי לפתרון. הסיסמה של "שיקום תמורת פירוז" לא מעשית.

לסיכום השאלה מי ניצח ומי הפסיד לא רק בין החמאס לעבאס אלא בין ישראל לחמאס, אפשר לנסח את התשובה הבאה: בעזה היו 2000 הרוגים, 10,000 פצועים, ו-350 אלף אנשים שאיבדו ביתם בגלל החמאס, ואולם הם "חוגגים" על גב המתים. ישראל ניצחה את החמאס, על-פי כל אמות המידה, אבל ישראל עצובה. זה ההבדל בין עם פלשתיני פנאטי ולא רציונאלי שמקדש את המוות, לבין החברה הישראלית שמקדשת את החיים.