ילדות מיטבית

עד כמה הילדות היא העיקר הגדול בחיינו, למדתי הכי טוב מהספר 'מכתבי יוני'. זאת ועוד, מהספר של הקדוש הזה, למדתי עד כמה ילדות מיטבית, היא סוד העוצמה הפנימית של האדם.

יוני כותב שאלפי פעמים הוא קינא בתינוק ואלפי פעמים הוא חוזר לעבר - לעולם השלם של פעוט המוסתר כולו בין עשבים, שמסתכל בעולם בעיני פליאה ואהבה, ששלו הכל והוא הכל. לצערנו, איננו יכולים לחזור לאחור. החיים הטובים והיפים ביותר שיוני חי אי-פעם, הם כשהיה פעוטון שגר בתלפיות, מתחבא בתוך שדות ענקיים, מכוסה כמעט לגמרי בעשבים, מחפש פרות משה רבנו ומסתכל בעולם כמו בדבר המופלא ביותר שישנו, מתייחס אל כל מבוגר משל היה ענק.

אכן, פעמים רבות, מציין יוני במכתביו, כמה טוב לו כל כך בקרב משפחתו. הוא מעיד על כל כך הרבה עבודה, והתחשבות ואהבה עמוקה שהובעה מפורשות במשפחה. יוני מעיד על עמל רב של האם הטובה דיה למען המשפחה. הרבה מאוד אהבה במשפחת נתניהו. יוני מתרפק על אימו, שדאגה לכל מחסור קטן ולא הזניחה אפילו דבר. עבורו, זו המשמעות המלאה של המילה "בית".

יוני מספר, בהיותו כבר בן 28, כיצד הוא אוהב את ספריו של ויליאם סארוין. הוא מעריך את הסופר הזה כנפלא ופשוט ואוהב אנשים ומאיר אותם באור מיוחד. יוני מספר כי הגיבור באחד מספריו ("הקומדיה האנושית") הוא ילד ששמו הומר, שאותו אוהב יוני ביותר. הומר הוא ילד מקסים, סקרן, מבוגר, ללא פחד, שחודר בילדותו לעולם המבוגרים. מכיר ולא מכיר עדיין בכאב שבעולם, מציץ ולא נפגע, אלא מתבגר עם העולם. גם שם - העולם נתון במלחמה, והעיירה, איתאקה, מאבדת את מיטב בניה וממשיכה לחיות - בקצב הפנימי שחייתה בו מאז ומעולם. והעולם שבחוץ רק מאיר את העיירה ביופייה. ניתן להתרשם מהאופן בו מתאר יוני את הילדות ואת הילד, עד כמה ילדותו של יוני עצמו הייתה בריאה ומאושרת ומאפשרת צמיחה של הנער והמבוגר בעוצמה של חיים טובים דיים. ממשיך יוני וכותב, שכולנו מחפשים "מקום אחר - מקום יפה, מקום בוער - מקום שבו כדאי להתעורר". המקום הזה עבור יוני, הוא הילדות. אוהב הוא ללכת ברחובות ולהתבונן בילדים, וכמוהם לשרוק על המדרכות, ולהסתכל בנוף הרים, או בכרי דשא.

וכך מספר יוני, שהתקופה שהייתה המופלאה בחייו, הייתה תקופת ילדותו - כשגר בתלפיות ושוטט בשדות עם כלניות וצבים ופרות משה רבנו, עם חורשה עתיקה ובית כנסת מט לנפול, ועם אושר פנימי ללא קץ ועיניים פקוחות להאמין בכל, עם אמונה שהכל שלם. בכוחה של ילדות זו, עשה יוני וכל המשפחה, מעשים כבירים ומופלאים. יוני מתגעגע לישיבה יחד עם משפחתו במטבח לארוחת בוקר בשנות התבגרותו. או בצלילה עמוקה יותר לתוך העבר - לסדר פסח עם קלאוזנר הזקן בתלפיות, או להדלקת חנוכייה ושירת 'מעוז צור', או לארוחת ליל שישי עם נרות וקידוש בבית ברחוב הפורצים. אל החיים בתלפיות, לשדות עם חיפושיות "פרות משה רבינו", לכלניות, לבית עם הסורגים ועם החצר המסתורית, עם המחסן בפינתו ועם הלול של ברקוביץ השכן, ועם חצרו של יהושע המשוגע. אל העולם הזה - עולם ומלואו - מלא ושלם - עולמו של ילד מוקסם - שב יוני בדמיונו בכל עת שיחפוץ להתמלא שוב בכוחה של משפחה אוהבת, בקסם הילדות והנעורים.

הזיכרון המשמעותי ביותר מילדותו, אותו מציין יוני, הוא סדר ליל פסח אותו קיימה המשפחה בתלפיות בירושלים, כשהיה בן שש. בין המסובים היו לבני-זקן כמו רבי בנימין ופרופסור קלאוזנר, וגם אבא שלו היה שם ועוד קרואים, והיה שולחן גדול והייתה אורה, והוא היה בעולם שלם לחלוטין, קולט וקולט ללא גבול. אוגר לתוכו רשמים מעולם גדול ויפה שהוא בתוכו - כביכול קולט על-מנת למיין אותם אחר בכך בבגרותו - אלא שהוא כמבוגר יודע שלא על-מנת למיין אותם, אלא על-מנת לנצור אותם כפי שהיו, קלט הכל. ילדות מיטבית זו של יוני נתניהו, על-פי עדותו שלו, היא שהביאה להתגבשות הצורה בה הוא ראה את עצמו כחלק בלתי נפרד, כחוליה בשרשרת קיומנו ועצמאות ישראל.