שופט הומניסט

1. נפרדים אנו היום מהוותיק שבשופטי ישראל. כ-38 שנים - יותר ממחצית חייו - כיהן יעקב כשופט בישראל: שופט בבית משפט השלום בבאר-שבע, רשם בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שופט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ארבע-עשרה שנים ו-9 חודשים כיהן יעקב כנשיא בית המשפט המחוזי במחוז הדרום.

ולבסוף, שתיים-עשרה שנה - מהם שנתיים במינויים בפועל - כשופט בית המשפט העליון. אכן, מסכת חיים שיפוטיים עשירה, שהעיב עליה מותו הפתאומי של בנו ברוך לפני למעלה מעשרים-ושש שנים, ומאז שמו של יעקב בישראל יעקב אבי ברוך טירקל.

2. בשופטים שונים נותנים סימנים. הסימן שאני נותן ביעקב הוא שופט עם לב זהב. רשימה שכתב "על 'הנשמה היתרה' של הדין" - הרצאה שהרצה בטקס הענקת תואר בוגר ומוסמך למשפטים - אומר יעקב:

"אין המשפט נעשה בתוך 'חדר ניתוח משפטי' סטרילי, גם לא בחדר מחשבים ואף לא 'בתוך מעבדה משפטית', אלא בתוך כור היתוך של ערכים, גם לאומיים, ואף של רגשות חמלה אנושיים. בפתרון האנאליטי של סוגייה משפטית יש לעיתים קרובות קסם מפתה של שלמות ושל סימטריה לוגית-מתמטית, ואולם יש לזכור תמיד, כי 'איבריה' של הנוסחה המשפטית הם 'איברים' חיים, פשוטו כמשמעו. ... תפילין של ראש הן כנגד המוח ותפילין של יד הן כנגד הלב. וכאן ביקשתי לדבר על 'תפילין של יד', על מה שכנגד הלב".

וברוח דומה אמר על "תיקון הלב", בהרצאה שנשא לאנשי רפואה ומשפט. הוא כתב:

"על הרופא לאהוב את הציבור ואם אינו אוהב את הציבור, או שהציבור אינו אוהב אותו, 'אל יישא כפיו', אל יעסוק במקצוע. וגם שופט כך. וכמו השופט שדן דין אמת לאמתו, הנעשה לפי המדרש שותף לקב"ה במעשה בראשית, שהוא אותו שופט המחפש את האמת בליבו, גם הרופא כך. כאשר מחפש רופא את האמת שלו באהבה, בתוך ליבו, הוא מוצא שם את התשובה, הוא זוכה בתיקון הלב והוא זוכה, כמו השופט, לשמוע את הקול היוצא מתוכו ואומר לו 'יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת'... הרפואה צריכה לתיקון הלב, הרופאים צריכים לתיקון הלב. כולנו צריכים לתיקון הלב".

3. השופט טירקל הוא שופט הומניסט. ברשימה מפרי עטו "הרהורים על הומניזם ועל דמותו של המשפטן" (הפרקליט מא 458). הוא העמיד את החינוך להומניזם כבסיס לכל חינוך, בוודאי חינוך למשפט. הוא מדגיש את -

"החשיבות העצומה שיש לחינוך הומניסטי בעיצוב דמותו של המשפטן כמי שמכונה 'איש תרבות', אדם בעל ערכים, אדם חושב. מי שעתיד לשאת את דגלן של אידיאות חברתיות ומי שעתיד לעסוק בגיבושן - ואולי אף ביצירתן - של נורמות חדשות ושל השקפות עולם שאינן רק בתחומו של המשפט הצרוף אלא אף בתחומים החדשים שבהם הוא משיק - ואם תרצו, נושק - למדע, לרפואה, למוסר, להלכה ולפילוסופיה" (עמ' 459).

בלעדי החינוך ההומניסטי, כתב יעקב, המשפטן אינו משפטן ראוי לשמו. הוא מדגיש כי חשיבותו של החינוך ההומניסטי של המשפטן היא בכך שהיא מפתחת תכונות כפתיחות, ראיה חדה וחשיבה בהירה, יכולת מיון נכונה בין עיקר לטפל, עניין אמיתי באדם ובמניעיו ובפיתוח הרגישות האנושית (461). והוא ממשיך:

"זאת ועוד. מטען של השכלה כללית רחבה הוא כמעין המפכה מתחת לפני הקרקע, אשר בדרך נעלמה ונסתרת מפרה ומתסיס רעיונות חדשים ומחשבות נועזות, בזמן ובמקום לא ישוערו, שלעולם לא יפרחו במדבר הצחיח של בורות ומוגבלות. אני מסתכן בקביעה שמשפטן שמילא כרסו בתורת המשפט אך נהנה גם מלימוד של דף גמרא, אוהב לקרוא שירה, מתפעל מיצירות אמנות, או 'חוטא' באהבות אחרות כגון אלה, הוא, בדרך כלל, משפטן טוב יותר מחברו שכל מזונו הרוחני הם חוקים ותקדימים יבשים" (עמ' 462).

4. ההומניזם של השופט טירקל מבוסס על המוסר והצדק, אשר משמשים כמעיינות מהם שאב השופט טירקל את תורתו. הוא רואה בהן, כלשונו "אבן השתייה" שעליה עומדת ההכרעה השיפוטית (בג"ץ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נג(2) 62, 76). הוא מדגיש כי "אינני מהסס לומר כי התוצאה אליה הגעתי איננה רק תוצאה של אנאליזה משפטית אלא גם של אינטואיציה ושל תחושה פנימית... בסופו של דבר, במקרה כזה עוברת כל דרך לפתרון בצמתים של הכרעות ערכיות, ואחת היא אם נכנה אותה דרכו של הדין, או דרכו של הצדק" (דנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני, פ"ד נ(4) 661, 741). ובהמשך לאותו פסק דין - הוא פרשת נחמני בעניין הביציות המופרות - כותב יעקב:

"בסוגיה סבוכה ומורכבת כמו זו שלפנינו, שבה שזורות וכרוכות זו בזו שאלות מוסריות, חברתיות, פילוסופיות ומשפטיות, שאין להפריד ביניהן, שאותן מעצימים רגשות עזים, אי אפשר להבדיל בין דברו של ה'דין' לבין 'צדקו' של הדיין. זה כרוך בזה. זה נובע מזה. שניהם אחוזים זה בזה כאש בגחלת... לשיטתי שלי, גם ההכרעה על-פי 'הדין', במקרה שלפנינו, בתוך תוכה הכרעה סובייקטיבית - ערכית היא; שופט שופט והרוח המתנגנת בכינור התלוי מעל לחלונו (עיין: 'כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה באה רוח צפונית ונושבת בו, ומנגן מאליו', ברכות ג', ע"ב).

האובייקטיביות, בעניין כענייננו,... מיתוס (Myth) היא ותו לא... כאשר לא קיים לגבי המקרה דטרמינזם משפטי... המחייב תוצאה אחת, אין, לדעתי, טעם בנסיון ללכת מלכתחילה ב'דרך של משפט', אשר מה מוֹתר לה על 'דרך הצדק'".

כחוט השני עובר בפסקי הדין הרבים שכתב השופט טירקל המוטיב של האנושיות. לעיתים הוא נסמך על ספרות כללית ושירה. בפרשה אחרת נידונה השאלה, מה יחקק על מצבתה של חיילת. כותב יעקב:

"המחלוקת בדבר המילים, שיחקקו על מצבתה של הבת, נוגעת בתמציתו של הכאב האנושי, והיא ביטוי לאהבה עזה ממוות. על-פי אילו אמות מידה אנושיות אפשר להכריע בה, וכיצד נדע, אם ההכרעה 'נכונה' או 'צודקת'?

הנוסח שנמצא ראוי בעיני הוועדה שעימה נמנים אנשים שכאבו של אבדן כזה מייסר גם אותם - הוא תוצאתו של ניסיון קשה למצוא דרך בין השיקולים השונים. ודאי שאין הוא הנוסח היחיד, שאפשר היה לבחור בו, אך אי-אפשר לומר, בשום פנים, שאין הוא מתקבל על הדעת, ואפילו אינו מתקבל על לב מן הלבבות. הייתי דוחה איפוא את העתירה גם מטעם זה.

אולי יאים לכאן דברי המשורר:

'מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו
לעולם פרחים באביב. המקום שבו אנו
צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר'
(יהודה עמיחי, 'המקום שבו אנו צודקים').

יפרחו נא הפרחים על קברה של סיגלית".

5. אכן, יעקב ההומניסט הוא איש הספר. הספרות והשירה הם חלק מהווייתו. הוא ראה חשיבות רבה בענף המדע החדש "ספרות ומשפט", שעניינו הן המשפט בספרות והן הספרות במשפט. בעניין זה מדגיש יעקב הן את הערך הספרותי של הפסק והן את השתקפות הספרות בפסק. בעניין הראשון כותב יעקב:

"פסק הדין הוא גם... יצירה ספרותית. פרשת המעשה, התאורים, המבנה, הפיתוח הרעיוני, הניתוח העובדתי והמשפטי, הלשון והסגנון, עושים אותו לכזה. אם נאבה ואם נמאן, אין הוא פרי מלאכתו של אמרכל אלא מעשה יצירה שנארגו בו חומר ורוח, חריפות המוח ועדנת הלב, וכמו שהמשפט יש בו הדרת הטקס כך פסק הדין צריך שיהיה בבחינת 'כולו אומר כבוד'" ("ויפים לכאן דברי המשורר... על דברי סופרים בדברי שופטים") (לא פורסם).

ובאשר לספרות במשפט, כותב יעקב:

"משפט אנושי אמיתי, שאינו מושתת רק על מידע המופק ממאגר חסר רגשות, אין לו חיים בלי משפטנים שזכו בעולם של ערכים, בחוסן מוסרי, בחכמת לב, ולב שומע ואוהב; בני אדם שראייתם מגעת מעבר לאופק המשפטי הצר ומקיפה עולמות שלמים, כאלה שהם עשירים בדעת ולא רק בידע מקצועי. אחד המעיינות שמהם נשאבים כל אלה היא הספרות, כחלק מהשכלה רחבה. היצירה הספרותית מעשירה את עולם הערכים, את הדמיון, את אוצר החוויות והיא מחדדת את כושר השיפוט. כך מעשיר גם השימוש במקורות ספרותיים את פסקי הדין, מרבה עוצמה לרעיון, מוסיף לו חן, ואף מרומם אותו" (שם).

ובהמשך הוא מציין כי:

"דברי ספרות כאלה הם כמו אותם מיתרים שבכינורו של דוד שהרוח היתה באה ונושבת בו והוא מנגן מאליו... פסק הדין בו דברי ספרות, הוא כביכול, פסק דין המנגן מאליו" (שם).

ואכן, המעיין בפסק הדין של יעקב ימצא בהם את מעשה גוליבר של סוויפט, את מגילת סאן מיקלה של אכסל מונתה, את פקעת הצבעונים של פרנסואה מוריאק, ואת שיריהם של ביאליק, עמיחי ודליה רביקוביץ. אכן, פסקי הדין של יעקב הם לעתים יצירות ספרותיות לעצמן, המוסיפות להם חיות וכוח שכנוע.

6. יעקב אינו רק איש הספר. הוא גם איש המשפט העברי. ברבים מפסקי הדין הוא מרבה לצטט מקורות הלכתיים. הוא שולט בהם שליטה מלאה. מקורות אלה לא רק מוסיפים חן ויופי לפסקי דיניו; הם מבטאים את ההמשכיות של המשפט העברי כמשפט לאומי בחיינו המודרניים. הם משמשים בסיס לאותן תפיסות ערכיות של צדק ומוסר, של הומניזם ואהבת האדם, המאפיינים כל כך את השופט טירקל. בהקשר זה, מבקש אני לספר לכם על שיחה בינינו. כאשר דובר במינוי הקבע שלו, הפלגתי בשבחו, וציינתי כי הוא איש דתי יודע משפט עברי.

בני שיחי לא האמינו לי באומרם כי יעקב אינו חובש כיפה. כל טענותי לא הועילו. סיפרתי זאת ליעקב. והוא השיב לי: "אכן, איש דתי אנכי, אך מסורת מבית אבא היא שאיננו חובשים כיפה במקום העבודה. ואם מינוי לבית המשפט העליון כרוך בשבירת המסורת, אמשיך במסורתו של בית אבא". כזה הוא יעקב.

7. ההומניזם שביעקב מביא אותו למתן עמדת בכורה לפשרה ולגישור על פני הכרעה על פי המשפט; באחת הפרשות הוא כתב:

"לדין - פנים זועפות, לפשרה - פנים שוחקות. הפשרה מאירה פנים לכל המתדיינים, מכבה את אש המחלוקת שביניהם ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש. לעומתה, ההכרעה השיפוטית 'מזעיפה', בדרך כלל, פניה למי מן המתדיינים. היא סופה המשפטי של המחלוקת, אולם לא בהכרח מכבה את גחליה" (ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 349).

8. יעקב הוא שופט מן המעולים. הוא טבע את חותמו בכל ענפי המשפט. עלי אומרים שאני אקטיביסט, אך מעולם לא הגעתי לאקטיביזם של ידידי הטוב, אשר פסק, בפרשת וייס, לעשות צו מוחלט, באופן האוסר על "ממשלת מעבר" - ממשלה שראש הממשלה שלה התפטר והביא בכך להתפטרות הממשלה כולה - לנהל משא ומתן מדיני מכריע. חברי היה ער לכך כי הביקורת על משא ומתן זה צריכה להיערך בכנסת, אך באותה פרשה הובהר כי ביקורת זו לא היתה מעשית. כותב חברי:

"במצב דברים זה, וכאשר השעה דוחקת, נותרה, איפוא, חרב הביקורת רק בידי בית משפט זה. אין הוא רשאי לחשוך את עצמו מן הדין ולמשוך את ידיו מן ההכרעה. דומה שלמצב כזה יפים דבריו של משוררנו הלאומי ח"נ ביאליק:

'והשעה שעת תהו ובהו, שעת ערבוב התחומים
של אחרית וראשית, של סתירה ובנין, של זקנה ועלומים,
ואנחנו ילדי בינים, ביודעים ובלא יודעים,
לפני שתי הרשויות גם-יחד משתחווים ומודים;
ותלויים באמצע בין שני המגנטים הללו
כל רגשות לבנו הסתומים אז נביא שאלו'.

הגיע שעתו של בית המשפט העליון להיות ה'נביא' ולומר את דברו" (בג"ץ 5167/00 וייס נ' ראש-הממשלה של מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 455, 476).

9. בסוגיות אחרות של המשפט הציבורי הדגיש את החשיבות של כבוד האדם (כבוד החי וכבוד המת); של חרות האדם; ושל חופש הביטוי. בעניין חופש הביטוי כתב השופט טירקל:

"אותם עניינים שברומו של עולם שההכרעה בפרשה שנדונה תלויה בהם, הם חופש הביטוי והחופש האקדמי. עליהם עלינו לשמור מכל משמר, עליהם מצווים אנו להגן ואותם עלינו לטפח כאילו הם 'ערכי טבע מוגנים'. עוד יש לזכור שאפילו ההגנה על חירויות אלה בחוק יסוד, או פרשנות חוקתית הרואה אותן כנובעות מחוק יסוד, או הצהרות של רשויות המדינה על כניעתן להן, לא די בהן. תנאי חיוני לקיומן הוא אמון הציבור בקיומן הלכה למעשה. אם אין אדם מאמין בלב שלם כי הוא זכאי לחופש ביטוי או לחופש אקדמי - בכפיפות, כמובן, למגבלות ידועות - סופו שינהג כאילו אינן קיימות. אם אין הציבור מאמין בכך, סופן של חירויות אלה לדעוך" (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 330).

משקל מיוחד העניק השופט טירקל לשוויון הכל בפני החוק. וכך כתב באחד מפסקי הדין על השוויון:

"עקרון השוויון ואיסור האפליה, הגלוי בצווי 'משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה'... שנתפרש בפי חז"ל כ'משפט השווה לכולם'... התקדש בתורת ישראל מאז היה לעם. משחזר לארצו, והכריז על עצמאותה של מדינתו, אחרי אלפי שנות גלות, שבמהלכן היו בניו קורבנותיה של אפליה לרעה בין העמים, חרת בראש מגילת העצמאות את ההבטחה לקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחי המדינה, בלי הבדל דת, גזע ומין. לפיכך מצווים אנו יותר מכל עם אחר, לדקדק ולבדוק היטב היטב, לבל תיראה ולבל תימצא בקרבנו, בין בגילוי ובין בכיסוי, ערוות דבר של אפליה פסולה, שלא נימצא חלילה מלקים במה שלקינו אנו" (בג"ץ 200/83 מוחמד וותאד נ' שר האוצר, פ"ד לח(3) 113, 118).

השופט טירקל ראה חשיבות רבה בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית. באחת הפרשות הוא ציטט את הכרזת העצמאות, והוסיף כי במילותיה:

"פועמת נשמתה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, מדינה יהודית בארץ ישראל. יהדותה של המדינה היא המהות, היא היחוד והיא סימן ההיכר המובהק שלה בין העמים והמדינות. נטלת ממנה את סממני יהדותה, נטלת ממנה את נשמתה; עשית אותה למדינה בלי עם, בלי עבר ובלי פנים. אכן, המדינה היהודית היא מדינה דמוקרטית... אך אין באלה כדי למעט מסממני יהדותה...

עם זאת, מקצת הסממנים - 'המאפיינים ה'גרעיניים' המעצבים את הגדרת המינימום של היות מדינת ישראל מדינה יהודית'... - הם, בעיני, רוב יהודי במדינת ישראל; זכות שבות לכל יהודי; ההכרה בקשר ההיסטורי של היהודים לארץ ישראל; העברית היא לשונה הרשמית העיקרית של המדינה; הסמלים, הדגלים, החגים והטקסים שלה הם ברוח המורשת היהודית; מורשתה הדתית והתרבותית יונקת ממורשת ישראל, ובעיקר מן התנ"ך ומן היצירה הרוחנית שצמחה מתוכו.

כל אחד ואחד מאלה מפורש הוא בהכרזה, או שהוא משתמע ממנה... ההגנה על מדינת ישראל 'כמדינה יהודית ודמוקרטית' אינה קלה ואינה פשוטה. יש להיזהר מאוד ששמירת יהדותה של המדינה לא תמעט מאופיה הדמוקרטי; ושמירת אופיה הדמוקרטי של המדינה לא תמעט מיהדותה. האיזון הנכון מצריך מאזניים עדינים ורגישים; כל סטיה ממנו עלולה להיות מסוכנת" (א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית נ' ח"כ אחמד טיבי, פ"ד נז(4) 1, 100).

10. במשפט הפלילי דקדק יעקב בזכויות הנאשם. "יפה לו לשופט" - כתב באחת הפרשות - "שיהיה עליו מורא הדין, שמא ירשיע את הזכאי ושמא יזכה את החייב, שמא ייטול מזה ויתן לזה שלא כדין. 'גדול מורא זה ותלוי מעל ראשו כחרב בבואו להרשיע על-פי ראיות נסיבתיות'". ליבו הטוב נטה בדרך כלל להעניק משקל ניכר לשיקולים על שיקום העבריין. עם זאת, בעבירות חמורות ביותר לא היסס להטיל את העונש המקסימלי הקבוע בחוק. בסיומו של פסק דין אחד, הוא כתב:

"אין אנו ראויים להתקיים כמדינה וכחברה אם יש בקרבנו שופכי דמים. אם חפצים אנו לבער את הרע הזה מקרבנו, אם חפצי חיים אנו, נמצה את הדין" (ע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609, 614).

11. מומחיות רבה גילה יעקב במשפט הפרטי. בעניין זה היה אחד מעמודי התווך עליו נשען בית המשפט. ידיעתו במקורות העבריים נתנה לפסיקתו עומק היסטורי. היכרותו עם משפטן של מדינות העולם, הרחיב את האופק השיפוטי בעזרת המשפט המשווה. הלכות רבות שפסק הם מעיקרי הפסיקה במשפט הפרטי, ובהם פיתוח עקרון תום הלב, דיני תחרות בין זכויות, רכישה בשוק הפתוח, הגבלים עסקיים ועוד רבים וחשובים.

12. נפרדים אנו היום מאדם שהוא שופט בכל רמ"ח ושס"ה. אצל רבים אנו אומרים האדם הוא השופט. אצל יעקב אנו אומרים כי השופט הוא האדם. ברשימה על "ענווה, יראה ואהבה" הוא כתב:

"כמו הנביא, מבקש השופט למצוא דרך בין כל אלה, לציבור ולעצמו. הוא נכנס אל גנזי הפרדס ובידו לפידו, לפידו הקטן שלו, וכל נתיבותיו חתחתים, תהומי תהומות והררי הרים (ח.נ. ביאליק, 'הציץ ונפגע').

מהו צדק, מהו יושר, מהי חרות, מהן אמות המידה שיאחז בידו למוד אותם? מתי יאחז בחרב הברזל של מידת הדין ומתי ילטף עם כל מידת הרחמים... מתי יחזיק במידת האמת? ומתי - במידת היציב?

בין כל אלה, כמו בין קטבים של המון מגניטים, מבקש השופט למצוא את דרכו. הוא אוחז ביד מידת המשפט, עם חצאי מידות שאין להן שיעור. בכל משפט ומשפט שופט הוא את עצמו. בכל משפט ומשפט, מדעת ושלא מדעת, גוזר הוא את הדין ואת מידותיו של הדין, גם כצלמו וכדמותו, גם לפי צלם ודמות שהוא שואף אליהם" (הרשות השופטת - עלון השופטים בישראל, גליון מס' 23 (התשנ"ו) עמ' 12).

ובפרשת נחמני הוא הוסיף:

"אנו נושאים על כתפינו משא כבד של אחריות. האור שמנחה אותנו אינו אורה של השמש או אורם של הכוכבים, שהם קניין הכל. אין הוא אלא אורו של הלפיד הקטן שביד כל אחד ואחד מאיתנו המאיר את נתיבו" (פרשת נחמני, עמ' 740).

עם פרישתו של יעקב, הוא ממשיך לאחוז בלפידו. לפיד זה יאיר את דרכו החדשה, אם במחקר, אם בהוראה ואם בכל תחום אחר. בכל אשר תלך, יעקב אבי ברוך, שם ישרו אור, צדק, הומניות ואהבת ישראל. ברכות לך ולרעייתך הטובה מרים, לשתי בנותיך, לנכדיך ולנכדותיך. שופטי ישראל קדים לך קידה ואומרים - תודה. תודה כבוד השופט. תודה כבוד האדם.
____________________________________________
דברים בטקס הפרידה (ביום 23.3.2005) מהשופט יעקב טירקל.