שיח הכוונות הסמויות

בעקבות מבצע "צוק איתן", רה"מ מדבר על מלחמה בחמאס שבה הוכה צבאית מכה קשה ועורער מעמדו בקרב תושבי עזה, על-רקע ההרס שהביאה עליהם יוזמתו להלחם בישראל. מבחינה צבאית, החמאס אכן ספג מכה קשה, אולם מבחינה הרתעתית ותדמיתית לתוצאה העובדתית כמעט אין ערך. מידיעות המגיעות בימים אלה נראה שהחמאס אינו מורתע ומחדש את מאמציו להבריח ציוד וחימוש מסיני, לחפור מינהרות חדשות ולחזור לייצור רקטות כפי שעשה לפני המבצע.

המכה הצבאית שספג החמאס, כמעט חסרת משקל לטווח ארוך גם מפני שלא גרמה לו להפסיק להלחם. ככל שניתן להעריך, מה שגרם לחמאס להפסיק להילחם הוא לחץ ערבי ומערבי, שהופעל דרך התומכת הכלכלית העקרית שלו, קטר. לחץ זה נועד לאפשר לקואליציה אמריקנית - אותה מבילה ארה"ב כדרכה מאחור - בהשתתפות האירופים והמדינות הערביות "המתונות" ובסיוע השמאל הישראלי, לנסות ולמלכד את נתניהו להכנס במהירות, בלחץ האירועים, לרשת מדינית של חידוש המו"מ עם אבו-מאזן, בפורמט מאוד לא נוח מבחינתה של ישראל.

מהלכים אלה נעשים תחת הסיסמה של "חלון הזדמנויות אזורי", כביכול. דומה שלאף אחד לא ממש ברור מהו באמת חלון זה וכיצד קושרים אותו למציאות העזתית בפרט ולפתרון ישראלי-ערבי בכלל.

הרצון הגנרי קיים והכל משועבדים לו, למרות ההבנה שהמציאות אינה בשלה לפתרון אמיתי ומלא. המזרח התיכון רותח, הסעודים נעולים בעמדות האולטימטיביות שלהם, א-סיסי במצרים תומך בעמדות ההצהרתיות של אבו מאזן והרשות לגבי הסדר עם ישראל. הרשות עצמה נתונה בעימות וחילופי האשמות מתמשכים עם הנהגות החמאס בשאלה איזו הזדמנות אמיתית לפריצת דרך והתקדמות מציעה סיטואציה נפיצה ומלאת סתירות זו?

על ישראל לברר תחילה עד כמה המדינות "המתונות" מוכנות לפעול לריכוך עמדותיהן שלהן בשאלת אופי פתרון הסכסוך והתפשרות אמיתית עם ישראל. בד-בבד עליה גם לבדוק עד כמה הן מוכנות להפעיל השפעה ממתנת על הרשות והשפעה מרסנת על החמאס ליצירת תנאי-סף הולמים להסדר. רק הגיון אומלל יוליך את ישראל לוועידה אזורית או לסדרה אחרת של דיונים מקבילים ושלובים, שבהם תמצא עצמה בעמדת מיעוט ובנחיתות קשה. אבו מאזן עצמו ממשיך בתככנותו לטוות דרכים עוקפות למו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים, ומרחיק בכך את הסיכוי לחידוש הדברות במסגרת חידוש המגעים הישירים. השמאל הישראלי מאידך-גיסא, מבלבל את עצמו ואחרים ברעיונות הצהרתיים על "שעת כושר", כשהוא עצמו עושה ככל יכולתו לשפוך את החלב עוד בטרם נחלב.

השמאל מדבר גבוהה, גבוהה על יוזמה מדינית, אבל בעצמו אינו מסוגל להציג נוסחה מעשית לניצול ההזדמנות הערטילאית שעל קיומה הוא מדבר. לכל מי שקשוב לדברים ולא רק לחזונות הסרק, ברור היטב שמה שדורשים הערבים אינו מקובל על רוב הישראלים משום שאין בו מענה לדרישות המינימום הביטחוניות-לאומיות שלה. ישראל מצידה אינה יכולה ואיננה מוכנה לקבל את רעיונות "קלינטון", או אולמרט, בדיוק מאותה סיבה, ומאידך-גיסא רעיונות אלה אינם מספקים את הפלשתינים; בפער גישות זה מתנהלים הדברים כבר עשרות שנים.

מיחזור ההיסטוריה שכשלה, איננו תוכנית מדינית, במקרה הטוב זו העלאת גירה פוליטית. ברור שטענות האופוזיציה שגויות או שקריות, שהרי נתניהו כן הציג תוכנית מדינית בנאום בר-אילן שלו, בשנת 2009. תוכנית זו מעולם לא נדונה ברצינות, משום שהפלשתינים לא רצו בכך, האמריקנים לא תמכו בה די הצורך והשמאל הישראלי טירפד אותה בכל דרך אפשרית, במקום להציגה כעמדה של קונצנזוס לאומי. את הוויכוח על ניואנסים כאלה ואחרים ניתן היה להשאיר לסיומו של מו"מ רציני, אילו עמדנו בו על סיפו של סיכום מהפכני. ויכוח הסרק הפנימי שיוזם השמאל חדשים לבקרים רק מרחיק את הסיכוי לפריצת דרך, משום שגם הערבים וגם המערב מחכים שיעשה הוא עבורם את העבודה הקשה. השמאל אינו מסוגל לכך, מפני שהציבור הישראלי איננו טיפש.

לאחרונה שמענו על הצעה של א-סיסי, להקצות חלק מצפון מערב סיני לטובת הסדר הסכסוך הישראלי-פלשתיני, הצעה שנדחתה על הסף על-ידי אבו-מאזן. וראה זה פלא, על כך אין ליו"ר העבודה ולמקהלת הצעקנים שסביבו לומר דבר וחצי דבר - זה רציני?! בינתיים, כל מה שאנו יודעים הוא שמתנהל ברחוב הערבי מאבק איתן בין הרשות ואבו-מאזן לבין חמאס על הגמוניה ברחוב הפלשתיני. ואם לשפוט על-פי תוצאות סיבוב העימות האחרון בעזה, זו רק שאלה של זמן עד שתיפול הכרעה לטובת החמאס. וכשתדביר ישראל את החמאס לאחר המהפך, ייתם הנושא כך או אחרת.

נתניהו קונה זמן

ובינתיים הספיק כבר נתניהו להבהיר בצורות שונות ובמסגרות שונות שלנוכח מציאות זו הוא "קונה זמן". הוא אינו מזרז את ההכנות לשיחות על פירוז עזה ושיקומה. הוא ממשיך לנהל את החשבונות הישנים מול חמאס על רצח שלושת הנערים בגוש עציון ערב "צוק איתן" ובצדק. הוא מנהל את המאבק נגד אבו מאזן על פרוק ממשלת "הפיוס" הפלשתינית, כשאחרי "צוק איתן" ומה שראינו בו יש בכך הגיון רב הרבה יותר מאשר לפניו, והוא ממתין שהמלחמה נגד דאעש תתגבר ואובמה יתקרב יותר ויותר לסיום הקדנציה השנייה שלו.

כשבוחנים את התנהלות מצרים וסעודיה - שני הכוחות החשובים בגוש המדינות "המתונות" - ברור ששתיהן עדיין לא שינו באופן יסודי את מדיניותן כלפי הסכסוך, אף שבמצרים נכר פרגמטיזם משמעותי יותר אולי בהשפעת אילוצי המציאות ואופיו של השלטון הנוכחי.

לשני הכוחות הללו תפקיד חשוב בקירוב אבו-מאזן לעמדה מציאותית יותר מול ישראל, אם רוצים בכל זאת לנסות לנוע קדימה על בסיס פתרון שתי המדינות. בעבר היו מדינות אלה מן הבלמים החזקים ביותר שבלמו כל פשרה פלשתינית-ערבית עם ישראל, ולשם כך גם נולדה ההצעה האולטימטיבית הסעודית ב-2002. כיום תפקידן הקונסטרוקטיבי הפוך וישראל צריכה לעזור להן לממשו על-ידי שתצהיר מפי ראש הממשלה, בהזדמנות ראויה, ש"גבולות 67" אינם קדושים וגם אינם גבולות ביטחון לישראל, ועל כן אינם בסיס ובוודאי לא תנאי לניהול מו"מ על הסדר, למי שמעוניין במו"מ כזה.

ללא תזוזה ממשית בעמדותיהן של מצרים וסעודיה, בתמיכה ירדנית, הסיכוי להניע תוכנית אזורית בעלת סיכוי להצלחה נראה קלוש. שינויי גישה כאלה חייבים לכונן בשקט, מה שראש האופוזיציה, כשר הרווחה לשעבר, כנראה עוד לא הפנים.

כל עוד אין פריצת דרך אמיתית בגישות הבסיסיות ולא בהצהרות בומבסטיות בתקשורת, פריצת דרך שמשקפת הכרה בצורך להערכות אסטרטגית שונה באזור, במערך כוחות ובריתות שונה בין אם פורמלי ובין אם לא פורמלי, אין יסוד לאופטימיות מופרזת. במצב של טרום שינוי אמיתי, פועל נתניהו נכון כשהוא דבק בעמדות ובהבנות קודמים. אם לא יעשה כן, יתקבע בתודעה העולמית ההפכפכנית - זו שכמהה להישגים מבלי להשקיע בהשגתם דבר - "מצב חדש", שיהיה לאחר מכן נקודת מוצא להמשך שיח החרשים, ובמקביל גם מדד לעקשנותה של ישראל.

באופן פרדוקסאלי, ולמרות האסימטריה העצומה בין ישראל לערבים, בתפיסה העולמית הצבועה ישראל היא ה"גוליית" והערבים, המיוצגים טכסיסית ע"י הפלשתינים, הם ה"דוד".

בקונטקסט זה היה נתניהו מיטיב לעשות אילו הציג פרושים ישראלים חדשים לעמדות הגנריות הישנות משנת 2009, פרושים שלוקחים בחשבון את המציאות שהשתנתה באזור וממשיכה להשתנות. פרושים שיציבו תגי מחיר ברורים ויקרים לכל היוזמות הפרועות שמתכנן אבו-מאזן. למשל: התחמקות מחידוש מו"מ מדיני ישיר ללא תנאים מוקדמים, תוביל להמשך שיטתי של ההתישבות בגושי ההתישבות וביסוס האחיזה הצבאית-מדינית בבקעת הירדן.

יוזמה להכרה במדינה פלשתינית באו"ם - תוביל לסיפוח גושי ההתישבות (תחילה גוש עציון) והקפאת הסכמי אוסלו, במטרה לבטלם במהלך החד-צדדי הבא; וכו'. אולם הרושם הוא שנתניהו ממתין בכל פעם לגל המדיני-צבאי הקרוב שיחלוף ולא ירטיב אותנו - כיום זהו הכינוס הקרוב של עצרת האו"ם, ולאחריו בחירות אמצע הקדנציה השנייה של אובמה בנובמבר הקרוב. יתרונות ההמתנה יוצאים בהפסד הרושם הנוצר מבית ומחוץ של דריכה במקום. לשיקולים הבינלאומיים והביטחוניים נלווים כל הזמן גם שיקולים פוליטיים פנימיים:

מרכז הליכוד, הרכב הקואליציה, יריבים ויורשים, בעיות כלכלה ותקציב, עליה וכו'; כולם כבדים וחשובים. ובכל זאת, עדיין המבחנים המרכזיים הם נושאי חוץ וביטחון, ובמקרים רבים, משום שאין חלוקת עבודה טובה בממשלה ובקואליציה הנוכחיות, אלה דוחקים הצידה את הנושאים האחרים ומגדילים את התסיסה החברתית, שבכל שעת כושר של מעט רגיעה אמיתית או מדומה, תחזור במהירות ותעלה אל פני השטח.

איום פוטנציאלי

גם התנהלות ערביי ישראל והמנהיגות הפוליטית שלהם בכנסת, בתנועות האיסלאמיות הרדיקליות ובחלק מהרשויות המקומיות, מתחילה להוות איום פוטנציאלי וכמוה גם תמונת האלימות המתגברת ברחובות ובאתרי מחלוקת והמגמות של איסוף ואגירת נשק במגזר הערבי. וברור שככל שיתרבו האיומים, גם יחלש ההגיון הגורס נטילת סיכונים ביטחוניים ומדיניים משמעותיים, מעמדה של כוח.


אינני סבור שנתניהו יעשה יותר מהמינימום ההכרחי לשמירת שקט ביטחוני פנימי עד לאחר בחירות האמצע בארה"ב, התבררות תוצאותיהן והשלכות התוצאות הללו על ישראל. לאחר מכן, יהיה צורך לתפור תפישה מגובשת יותר, שתסדיר את יחסי יהודים-ערבים מבחינה חוקתית, משפטית, ביטחונית ואזרחית. לשם כך ייתכן מאוד שידרשו שינויים קואליציוניים שיאפשרו להעביר תחיקה מתאימה בכנסת וגם חלוקת עבודה שונה בתוך הממשלה. מול אזרחי ישראל הערבים נחוץ לצמצם עיוותים כלכליים ואזרחיים מצד אחד, ולשלבם בחיי המדינה ובתפקוד אזרחי נורמטיבי מלא - קיום חובות - מצד שני.

תוספת האיום של דאעש בצפון, אף-על-פי שהוא איננו מיידי הוא בעל צביון אסטרטגי ומצטרף לאיומים אחרים דוגמת לוחמי המורדים באסד, ג'אבהת נוסרה וחיזבאללה. מעשי כוחות אלה אינם צפויים ועל-רקע איום חמאס שלא הודבר מדרום, רמת אי-הוודאות גדולה יותר. ארה"ב ואירופה נערכות בשיתוף עם קואליציה אזורית שאינה מוגדרת היטב, לנהל מאבק צבאי בדאעש. יהיה צורך לבדוק עד כמה הערכות זו רצינית ואפקטיבית, בטרם תעצב ישראל תפיסה נגדית מלאה או משלימה משל עצמה.

הלקח העקרי מ"צוק איתן" לזירה זו ברמת הגולן הוא איום הפצמ"רים, האפשרות של פשיטות לתוך תחומי ישראל או זליגה של ירי מקרבות בתוך סוריה בין הכוחות הניצים שם. הפתרון הנכון ביותר לישראל במציאות זו יהיה יצירת אזור חיץ מפורז ברוחב של 5- 7 ק"מ מקו הפסקת האש (גבול) הנוכחי לאורך כל גיזרת הגבול ברמה. שטח זה יוגדר ויטופל כ"שטח הפקר" וכשטח אש. כל מה שימצא בו יהיה מטרה צבאית לגיטימית. כאשר יחזור ויתיצב בסוריה משטר אסד או משטר לגיטימי שיחליף אותו, יחזור השטח לשליטתו מתוך הבנה שהוא נותר מפורז.

לאיום המיידי מצד חמאס והכוחות הלוחמים בסוריה, מצטרפים שני איומים חדשים-ישנים שלובים. הגרעין האירני וחיזבאללה כשלוחה אירנית קדמית באזור, כיום גם לאורך כל גבול הצפון. איום הגרעין האירני מחריף בגלל הפכפכנות ממשל אובמה בנושא זה, אבל זהו איום מסוג אסטרטגי שונה לחלוטין מהאיומים האחרים. איום שני נגזר מחיזבאללה, יכולותיו והיותו כלי שרת בידי אירן.

שילוב כוחות שאינו דמיוני

חידוש הציר אירן, חיזבאללה, שאריות סוריה וחמאס, עשוי לחולל מפנה באופי איום הטרור על ישראל במקרה של חידוש הלחימה מול חמאס. מאחר שחמאס אינו מקבל את מרותו של אבו מאזן וממשיך בדרך ההתנגדות המזויינת, שילוב של תקיפה מלבנון (חיזבאללה) ועזה (חמאס), איננו דימיוני. תקיפה כזו תבטא מלחמה של ממש, והיעד המלחמה הישראלי במקרה כזה חייב להיות חיסול שני האיומים גם יחד. בעזה, פרוש הדבר הוא הכרעה מוחלטת של הזרוע הצבאית של חמאס על יכולותיה ותשתיותיה. בלבנון, תצטרך ישראל לפרז את כל דרום לבנון ולהפכו לאזור חיץ, תוך פירוק חיזבאללה מנשקו הרס תשתיותיו והכנסת צבא לבנוני - בשילוב עם כוח בינלאומי (אירופי?) לאזור החיץ, בכדי להבטיח את פרוזו. השטח ישאר בריבונות לבנון ובאחריותה, אלא אם תתפרק לבנון עצמה...

לדעתי צריך ראש הממשלה להכין בראש וראשונה את דעת הקהל הישראלית אבל גם הבינלאומית לאפשרות כזו, מפני שאם תחולל היא תהיה מהירה, אלימה ובמידה כזו או אחרת בלתי מובנת באזור ובעולם.

לדעתי, המהלך הנבון ביותר שיכול נתניהו לעשות במרווח הזמן שיש לו עתה, או שהוא קונה לו עתה, הוא לקדם את ההגנה הפסיבית (ממ"דים ומיגוניות) בישראל, משום שסבבי הלחימה הבאים עלולים להתפתח במהירות, ולהיות משמעותיים יותר והרסניים יותר מ"צוק איתן". כדרך היעילה ביותר להתמודד עם המיגון האזרחי הפסיבי נראה לי שימוש מסיבי ואינטנסיבי בתוכניות תמ"א 38 לסוגיהן, תוכניות שכבר חדרו לשוק ותפסו בו מודעות ונפח פעילות לא מבוטלים.

תנאי הכרחי לקידום הנושא הוא טיפול מזורז להסרת כל החסמים הביורוקרטיים מתוכניות אלה, ויש עדיין חסמים כאלה רבים מדי. לדעתי, משרד הפנים צריך להתגייס כזרוע הממשלתית להפעלה משולבת של התוכניות וביטול החסמים על דרכן. כך יוסטו לפעילות זו גם חלק מכוח העבודה בתחומי הבנייה ובתחומים נלווים ותואץ את הפעילות המשקית בשילוב עם טיפול בסוגיות האקוטיות של המיגון האזרחי הפסיבי.

על חלק מסוגיות הקואליציה דברתי כבר קודם. הואיל ואני סבור שנתניהו מבין שעליו למצוא את שעת הכושר להסתלק מתוכנית "שתי המדינות", הוא ימצא אותה בתגובה למהלכים חד-צדדיים של אבו מאזן, או מהפך שלטוני ברשות, בשילוב עם מציאות בינלאומית נוחה יחסית. את תוכנית שתי המדינות צריך להמיר באוטונומיה באיו"ש, שתתבסס על 4- 5 גושי אוכלוסייה עם קשר פיסי מוגבל ביניהן.

יהיה צורך לספח לישראל מלבד גושי ההתישבות, את אזורי הביטחון החיוניים דוגמת בקעת הירדן, וללוות זאת בהכרזה על נכונות לקבל פתרון מדיני מוסכם של פדרציה ירדנית פלשתינית, שיחליף את האוטונומיה, ויקיף כ-80% משטחי איו"ש במסגרת של שלום כולל וסיום הסכסוך. שני התנאים הבאים חייבים להתקיים בהסדר כזה: כל האזור ממערב לירדן שיהיה בריבונות לא ישראלית יהיה מפורז, ולא תחול עליו זכות שיבה משום סוג שהוא.

"צוק איתן" הציף אל פני השטח סוגיות שדומני שלא קיבלו קודם לכן משקל מספיק בתפיסות הביטחון הלאומי הישראלי העכשווי: א. הכלכלה; ב. העומק האסטרטגי ומשמעותו במלחמות טרור; ג. מלחמת התשה טרוריסטית; ד. האם תמיד צבא סדיר הוא הפתרון האופטימלי לניהול מלחמת טרור אסימטרית; ה. החרב והגלימה: יחסי הגומלין בין השנים במלחמת טרור אסימטרית.

אלה חלק מהשאלות הקרדינליות ואינני רוצה לדון בכולן הפעם - לכל נושא מתאים מאמר נפרד ואפילו יותר מאחד. בכל זאת התייחסות קצרה לנושא הכלכלה. "צור איתן" הדגים (למעשה הוכיח, אבל אני משתמש במושג מחייב קצת פחות) שהעלות הגדולה של מלחמת טרור אסימטרית אינה הפעילות הצבאית דווקא, אלא ההשלכות המשקיות של המלחמה. בנתונים הישראלים של מדינה קטנה, שאפילו ארגונים "תת מדינתיים" יכולים לאיים איום משמעותי על כל שטחה, הסוגיות הכלכליות עשויות להפוך לעקב אכילס של ניהול המלחמה והערכת תוצאותיה.

בהיות המדינה דמוקרטיה מערבית מפותחת, גדלה רגישות זו עוד יותר. כאשר דרכי ניהול המלחמה בנויות מצד אחד על צבא גדול, מתוחכם, עתיר ציוד וטכנולוגיות מתקדמות (בגלל רגישות לאבדות וצורך לחסוך בהן), ומצד שני על קבוצות לוחמות מאורגנות יותר או מאורגנות פחות, שחמקנותן, גמישותן, עצמאותן המבצעית וקהות רגישותן לאבידות הם יתרונותיהם הגדולים - המלחמה למדינה הדמוקרטית הרבה יותר מאשר לכוחות הנגדיים. במלחמה כזו מתפתחת אסימטריה נוספת, כמעט פרדוקסלית. ככל שהכוחות החמקנים חמקנים יותר, גדל הצורך של הצבא הגדול באמצעים מתקדמים יותר, בכמויות גדולות יותר, ובכלל זה חמ"מים (מתכלים) לסוגיהם. טבען של הטכנולוגיות המתקדמות שהן יקרות יותר, ולכן גם שחיקתן יקרה יותר. השילוב של יוקר בניית הצבא, יוקר הפעלתו ויוקר הפגיעה המשקית הנובע מתהליכי השחיקה במלחמה, מחייבים כלכלה חזקה יותר אצל הצד המפותח יותר, ובמלחמות התשה יותר מאשר במלחמות "כתישה".

מסתבר שגם בסוג זה של מלחמות, קיים גורם זמן וגם אם הוא אינו פועל את פעולתו העיקרית בזירה הבינלאומית, הוא קריטי בהבטי השחיקה והעלות הכלכלית הכוללת. לכן, ישראל חייבת להתעשת במהירות, לשקם את כלכלתה ולחזור לצמיחה מהירה, לא רק בגלל הצרכים החברתיים הבוערים, אלא לא פחות מכך בגלל אופי ונפח האיומים הניצבים מולה.

לסיכום: לישראל אף פעם לא היה יותר מדי זמן להתכונן למערכה הבאה, וגם כיום אין לה. במרוץ שבין פיתוח הכלכלה לשחיקתה במלחמות, מרוצי חימוש משברים עולמיים וכו', עליה למתוח תמיד את שריריה למקסימום. כלומר: לפעול ביעילות, לנצל כל הזדמנות משקית, למצות את הפוטנציאל האנושי, לצמצם ביזבוזים (=ביורוקרטיה, שחיתות, כפילויות, פוליטיקה שוחקת ועוד). הכלכלה נמצאת ברובה המכריע בשליטה ישראלית. מצבי שלום ומלחמה נכפים עליה בדרך כלל. ומכאן ששרידותה והתפתחותה קשורים קשר הדוק במיקסום הישגי הכלכלה כל הזמן, ומיזעור נזקי המלחמה, כשזו נכפית עליה.