הרהורים בעקבות פרשת "שופטים"

מהפרשות האחרונות של ספר דברים אני רוצה להיאחז בפרשת "שופטים" שכבר מאחורינו, ופינתה מקום לפרשות אחרות שעוד מעט תסיימנה את מעגל קראית התורה. הפרשה מדברת על הצורך ליטול אחריות ולכונן חברה ראויה. אורח החיים של הנהגה פוליטית כיום, שמשכן מנהיגיה מתמקם לו מעדנות בקיסריה ובשכיות חמדה אינו מתיישב עם ציווי הפרשה בדברים י"ז 14-20, המחייבים את המנהיגות לאמץ אורח חיים של צניעות מירבית כאות ומופת לחברה המעצבת את דפוסי חייה.

מצער, שרוח ספר דברים המחייב - "...וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לוֹ מְאוֹד" (שם י"ז 17) - אינו מקבל ביטוי נחרץ, כאשר נדבקו לצמרת השלטונית אירועי "הולילנד", מסירת מתנת אלוהים לחיים בארץ ישראל כמו ים המלח לחברת הון, הצוברות רווחי עתק ובזות להון אנושי בשליחת מכתבי פיטורים. עם קינוחי "ראשונטורסט" ו"ביבי טורסט".

מצער, שרוח ספר דברים המחייב צניעות שלטונית ושימוש רק בכלי רכב צנועים - "לֹא יַרְבֶּה לוֹ סוּסִים" (שם י"ז 15) - אינו מחייב כיום את הדרג השלטוני לשימוש רק בכלי רכב צנועים וחסכוניים, ואיסור מוחלט לרכוש רכבי יוקרה ראוותניים, שעלותם הכספית היא גבוהה. וזאת במציאות המחייבת את רוב האזרחים לכרוע תחת נטל של התמודדות עם קשיי קיום כלכלי, כשנדרש מהם להדק את החגורה.

פרשת "שופטים" פותחת לנו צוהר איך לנהוג בנושאי צבא בעת שלום ובעת מלחמה. הפרשה מחייבת אותנו לפטור מחובת גיוס לא רק מי שנסיבות חייו - האישיות והכלכליות - עושות את סכנת מותו בקרב לבלתי נסבלת, אלא גם את כל "הַיָּרֵא וְרַך הַלֵּבָב" (שם כ' 8 ), העלול להדביק את אחיו הלוחמים בפחדיו וברכות לבבו ולפגוע במאמץ המלחמתי.

במשך מאות רבות של שנים חוקי פטור מגיוס לצבא, בהם דנה פרשת שופטים, לא עלו על סדר היום של העם היהודי בגולה. כיום, כשאנחנו נדרשים להגן על הריבונות שלנו מול איומים, איננו יכולים להתעלם מהרלוואנטיות של חוקי הפטור לחיינו כאן ועכשיו.
מן הראוי לתת את הדעת לאופן בה כורכת הפרשה בין מצב חברתי ובין יכולת צבאית. צבא אינו מורכב רק מיכולות ועוצמות צבאיות כאלו ואחרות, הוא מורכב בעיקרו ממרכיבים אנושיים, וחשוב שחייהם יהיו מעוגנים בדפוסי חברה הכרויה למצוקת הפרט. בחברה שיש לה חוסן חברתי והיא חוקקת על לוח לבה את החתירה לצדק חברתי.

אודה, שקשה לי עם הקביעה בפרשה כצווי לדורות לא להחיות כל נשמה מערי שבעת העממים יושבי הארץ, קשה לי עם מורשת המעניקה למלים אלו ממד של מצווה. גם אם במהלך ההיסטוריה המצווה לא הייתה ישימה וביטויים יישומיים של השמדה היו שוליים, לא פגו אלמנטים לא חינוכיים, לא מוסריים ולא דתיים במצוות ההשמדה הטוטאלית.

אודה, שלמרות ההסתייגות שבוטאה לעיל, אני נשבה בקסם של ניסיון ראשון בתולדות האנשות בעיצוב דיני מלחמה. פרשת שופטים מבחינה בין הוראות מלחמת מצווה ובין הוראות מלחמת רשות, הבחנה שהיא מאוד רלוונטית לחיינו באלו הימים. אנחנו מצוּוים להקדים לאסון ההרג, שכופה כל מלחמה, לעשות כל מאמץ לכונן שלום, להשיג את כל מה שמצפים מהמלחמה בלי האלימות וההרס שהם חלק מהמלחמה.

אודה, שאני מקבל בהסתייגות מוחלטת את דבריו של רב גדודי, ש"עודד" חיילים היוצאים לחרף נפשם בשערי רפיח בשנת 2014 עם פסוק מפרשת שופטים: "..... מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נוֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְּחַיֶּה כָּל-נְשָׁמָה. כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם.....". שימוש באמירה מפרשת שופטים, מספר דברים פרק כ' פס' 17 ללוחמים בעזה עם הציווי "הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם" או השימוש של מח"ט גבעתי, כי זו מלחמה נגד "מְנַאֲצֵי שֵׁם ה' "מהווים חילול התורה, זו מכה לתורה, שרבנים הותירו אותה במבואות עזה עם לשון תורה מובסת. עם לשון תורה פצועה אנושה.