בעקבות פרשת "כי תצא"

פרשת "כי תצא", פרשת החמלה לחלש, כבר מאחורינו. גם המלחמה האחרונה מאחורינו, מלחמה בה שני הצדדים לא הפגינו מידה של חמלה. מלחמה בה קיפחו חייהם מאות רבות של אזרחים ובתוכם ילדים.
החמאס, שירה לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית ישראלית, וישראל, שירתה לעבר ריכוזי אוכלוסייה עזתית, שני הצדדים לא הפגינו חמלה כלפי האזרח, שנחשף לסכנת גדיעת חיים והרס מבני מגורים.

פרשת "כי תצא" מפגישה אותנו עם שבעים וארבע מצוות. אנחנו מתוודעים לגלריה עמוסה בשלל נושאים, הנוגעים בתחומי חיים רבים ומשמעותיים. המשותף לכל הנושאים בפרשה מתבטא בהתייחסות ובאכפתיות כלפי האחר. ניכרת במיוחד ההדגשה והבלטת החמלה לחלש מאיתנו. לחלש, שגורלו נתון בידינו, יהיה זה האפרוח או יהיה זה העץ בשדה.

"כִּי יִקָּרֵא קֵן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶך, בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרוֹחִים אוֹ בֵּיצִים וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים - לֹא תִּקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים ..." (דברים כ"ב 6).

בהמשך רואה הפרשה את מימוש חובת החמלה האנושית כלפי ציפור במצוקה, כלפי בעל חיים חלש מאיתנו, בהדגישה את השכר הזהה למקיים מצווה זו לשכר המקיים מצוות כיבוד אב ואם הכלולה בעשרת הדברות - "לְמַעַן יִיטַב לְךָ וְהֶאֱרַכְתָּ יָמִים." (שם כ"ב 6)

החמלה היא חלק מהוויית החיים לה אנו נדרשים, הוויה החותרת ללא לאות ללמד את נפשנו לאהוב את הטוב, לראות את התועלת הרבה שבטוב ולדבוק בו.

במלחמה האחרונה מידת החמלה לא נדמה, חטפה שיתוק. מאות ילדים נגדעו חייהם בעזה. ערב המלחמה החמלה פסחה על שלושה ילדים, תלמידי ישיבה, שנטבחו כי היו יהודים. היא פסחה על ילד ערבי אחד שנשרף חיים ביער ירושלים, כי הוא ערבי, ומספר שעות לפני תום הקרבות החמלה פסחה על ילדות מחייכת של ילד אחד בקיבוץ נירים.

החמלה והאהבה נדרשים מאיתנו בהתייחסותנו אל הטבע. החמלה והאהבה לטבע בפרשת "כי תצא" מתקשרת לסיום של הפרשה הקודמת, פרשת "שופטים", המצווה עלינו אפילו בעתות מלחמה לא להשחית עצים ולא להרים עליהם כורת בדמות גרזן - " כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה " (שם כ' 19). גם כאן יש נימוק רציונאלי תועלתי לקיום המצווה - "כִּי מִמֶּנּוּ תֹּאכַל". את הרגישות ההומאנית והרוח האנושית של הפסוק הזה עלינו לאמץ ללוח לבנו, חבל שזנחנו אותן והפקרנו אותן לאנחות.

המשורר נתן זך העניק עוצמה שירית אדירה לאוצר המלים היקרות שחצבה התורה. מצער, שאנחנו איננו נותנים חיים ממשיים לעוצמת המלים, ומתרחקים מהתביעה המפורשת של המילה ההומאנית מאיתנו בחיי היום יום.

החמלה כלפי הציפור בפרשה שלנו מתריסה כלפי הפגיעה הגסה שלנו כבני אדם במציאות אקולוגית, שאנחנו כחברה אחראים לתוצאותיה ההרסניות.

אנחנו כחברה מפירים יום אחר יום את האיזון הנדרש בין הטבע לאדם, אנחנו עוקרים במזיד וללא בושה ציפורים ממחוזות קינון וממסלולי נדידתן. אנחנו מדלדלים ברשלנות את חיות הבר, לא בוחלים גם בחלש - בציפור.

החמלה כלפי העץ בסיום הפרשה הקודמת מתריסה לעברנו בל נפגע בטבע אותו קיבלנו כפיקדון לא בעתות מלחמה ובוודאי שלא בעתות שלום.

החמלה כלפי העץ בתורה מהווה התרסה כלפינו, כשאנחנו פוגעים בטבע ובנוף לבניה גורדת שחק ולבנייה המכסה את קו הרקיע. אנחנו נוהגים קלות דעת בהתירנו לעצמנו רשות לכרות עצים ולפגוע ללא רחם באתרי נוף .

החמלה כלפי העץ, האיסור המוחלט להרים עליו גרזן חייבת להיות חקוקה על לוח ליבם של אלו, שאינם בוחלים בביצוע חוזר ונשנה של כריתת עצי זית, ביניהם עצים עתיקי יומין, של שכנינו הפלשתינים בשטחים הכבושים, וגם של אלו המחליטים לבצע פעולות חישוף של עצים, כולל עצים מניבי פרי רק כדי להבטיח ראות טובה לצרכי מלחמה. רק שבמלחמה מצאו לזה שם - "שִׁטּוּחַ".

אל מול פני החמלה, הנרמסת בעתות מלחמה, אנחנו מחויבים בימים אלה יותר ויותר לתהליך של שלום ופיוס בין העמים. אל מול פני החמלה, הנרמסת על-ידי ההתבהמות והחייתיות של המלחמה, אנו מצווים לעשות הכל כדי לכונן מציאות של שלום, וזה ניתן, זה בידינו.