איך תפחה עלילת "ניצבת" לממדי רומן?

נוגה המסתורית

למילה "ניצבת", שנבחרה כשם לספר, יש שני מובנים בשפה העברית: כשֵם מגדירה מילה זו תפקיד (סטטיסטית בלעז) וכפועל היא מתארת מצב של קיבעון (בלעז: מצב סטטי). מאחר שהקורא הכיר עד כה את נוגה ברוב עמודי הפרשיות הללו בתפקידיה כסטטיסטית בתעשיית הסרטים או כניצבת בעלילתה של האנושות, כלשון הקלישאה שהפריח יהושע פתאום בהרהוריה, ורק במספר מועט של עמודים בכל פרשה - גם כאשה שחייה תקועים במצב סטטי, הגיע המועד להעמיק יותר בדמותה מן ההיבט הפסיכולוגי כדי להבין את הסיבה שבגללה תקועים חייה במצב סטטי - במודל התנהגותי המפתה גברים כדי לקרבם אל עצמה ובהרחקתם מעצמה כדי שלא תתעבר מהם ותהפוך "במקרה" ליולדת של ילד.

כנקודת מוצא לפיענוח הפסיכולוגיה של נפשה הסבוכה של נוגה, ניתן להציע לקורא התבטאות אחת של אוריה שבאחת השיחות העז לומר לנוגה את הדברים הבאים: "את, נוגה, במהותך אישה נכה. יש בך פגם, ולכן אין טעם להאשים אותך או לכעוס עלייך. גם כשאת מנגנת ומתנהגת לכאורה ככל אדם, החולי מקנן בך עמוק" (181).

על אבחנה קלינית זו חזר אוריה פעם נוספת, כשנוגה הפתיעה אותו ותקעה לידו את השוט (שאחרי שנקנה אצל הבדואי בשוק, היה צריך למצוא לו גם שימוש כלשהו), כדי שילקה בה את אהבתו הסוררת אליה: "את משוגעת...ולכן לא באהבה צריך להצליף, אלא בשיגעון" (185). וגם אם הטיח בנוגה את הדברים אחרי שהושפל ובהיותו כועס, זיהה אוריה בהגדרות קליניות קולעות ובלתי-מקצועיות אלה את מוזרותה: היא אכן אישה שנפשה נכה, עקב רצון עז שקינן בה בסתר להפוך ל"עלם-חמודות" כדי "לא להביא ילד לָעולם" (204).

משיכת הגברים ליופי הנערי

מיניות מסולפת זו - ולא ההבטחה הגלומה בשמה שהוא השם העברי של אלת האהבה והפריון המוכרת במיתולוגיה היוונית כאפרודיטה ובמיתולוגיה הרומית כוֶנוּס - הייתה סוד כוחה המושך של נוגה לגבי הגברים וגם ההסבר לכשלון חיזוריהם אחריה. ואכן, שורה של גברים הפכו לקורבנות קסמה המושך והדוחה.

שעיה, נער בן גילה ובנם של השכנים מהקומה העליונה, היה הקורבן הראשון של כוחה המפתה והמרחיק. ואחרי שנכשל בחיזורו אחריה, נשלח להשתקם בישיבה רחוקה (187) ושם "שידכו לו כלה מן הכי קיצוניים במאה שערים", אישה ולדנית שילדה לו עשרה ילדים (46), ואף על-פי כן נשאר שבוי באהבתו אל נוגה גם שנים אחר כך (209).

אוריה בבחרותו היה הקורבן הבא של מיניותה המסולפת של נוגה שהסתתרה מאחורי המראה הנערי המפתה שלה כנערה. אף שבהווה אוריה נשוי לאסנת (הדומה במקצת לנוגה) ואב לשני ילדיהם, עודנו שבוי בקסמי יופיה הדו-מיני והחריג של נוגה. וכך הוא מסביר את סיבת התאהבותו בה ממבט ראשון באהבה שרק התחזקה בתשע השנים שחלפו מאז התגרשו: "גם אחרי כל השנים שלא ראיתי אותך, אני רואה שנשמרה בך אותה עדינות נערית שבירה ומתוקה, שכופפה את הלב שלי אלייך מהרגע הראשון" (203).

התמונה שנבחרה לעטיפת הספר ממחישה באופן קולע את המראה הנערי-בתולי הזה שהשתמר בחזותה של נוגה גם בגיל 42, כאשה בעלת עיניים יפות וגומת חן וכתפיים שטרם התעבו כמו אצל נשים בהגיען לגיל הזה. הקסם הנערי שנשמר בנוגה גם בעשור הרביעי לחייה הוא שהוליך שולל את הגברים שהופיעו בפרשיות הקודמות בעלילת הספר הזה, הן את יוחנן עבאדי שהתעשת במועד, הן את אלעזר קצין המשטרה בדימוס, גבר מגמגם ששיחק כניצב בשתיקה לצידה, והן את החלילן הקשיש מהתזמורת של אַרֶנְהֶם, שלו (כיוצא מהכלל) התירה נוגה לנשק את כתפה החשופה והוא מיצה היתר זה בהתלהבות ובתשוקה (51).

השפעתה של ההדחקה

בהתאמה מוחלטת לאמיתות שהחדירה הפסיכולוגיה המודרנית לשיח על נפש האדם, אין נוגה יודעת את הסיבה שבעטייה היא אדם שחייו תקועים במצב סטטי. יתר על כן: אף שהיא מודעת לסתירה שבין התנהגותה המפתה כלפי מחזריה ובין סירובה ללדת ילד, אין היא מסוגלת להסביר לעצמה את חריגותה בשני הנושאים. ובמיוחד את זו הקשורה בהימנעותה להולדת ילד, שבישראל כולם תוהים על כך במיוחד, כי כאן, בניגוד להולנד, נתפסת ההוֹרוּת כקנה-מידה לתקינות חברתית: כל עוד אינך הורה, משהו ודאי אינו תקין אצלך.

משום כך מואיל יהושע - לא להאמין: רק בהגיעו לע' 262 - לאחוז סוף-סוף "את השור בקרניו", כמאמר לוחמי השוורים בספרד ומגדלי הבקר בעולם, ומסיר את הלוט מעל ליבת העלילה, שהתארכה והתארכה עד עמוד מאוחר זה עם פרשיות מיותרות וגם עם חפצים בלתי-נחוצים בעליל, ובכללם: מיטה חשמלית שתקינותה מפוקפקת ושוט שהבדואים מכנים "קוּרְבָּשׁ". ולא רק אותנו, הקוראים, גאל יהושע בעשיית מעשה חסד מתאחר זה, אלא בעיקר את נוגה שעדיין אינה מבינה את החריגות הזו שהשתכנה בנפשה והשחיתה לריק את מיטב שנות הפוריות המינית שלה על-ידי השקעתן בנגינה על נבל - כלי נגינה שכה מעט סימפוניות נכתבו למענו.

כעת ההתרה של הסיבוך בחייה של נוגה היא מהירה כאבחת סכין: באחד הלילות, וכנראה שבהשפעת האבחנות הקליניות שהטיח בה אוריה, חלמה חלום שהציף לפתע לזכרונה מראה של עצמה כילדה בת חמש. בחלומה שוטטה בדירה אחרת מזו שהכירה כ"דירת הילדות" שלה, ובהגיעה לחדר האמבטיה ראתה שם אישה צעירה וחיוורת שעיניה עצומות שוכבת באמבטיה "טבולה בקצף אדמדם" (263).

למחרת פיענחה נוגה בשיחה עם אמהּ את העובדות שראתה בחלום: הדירה שראתה בחלום היא הדירה ברחוב עובדיה בכרם אברהם שבה נולדה, ושממנה עברו, בהיותה בת חמש שנים, לדירה הנוכחית שבה גדלה ברחוב רש"י במקור ברוך. אף שאמהּ הייתה אז בחודשים המתקדמים של הריונה עם חוני, לא נרגע אביה של נוגה עד שעזבו את הדירה ההיא, אחרי שבעלת הדירה, שהייתה אישה צעירה, נמצאה טובלת עם דימום קשה באמבטיה ונפטרה במהלך לידת החרום של בנה.

במסורת "פשר החלומות" של אבי פסיכולוגיית המעמקים, זיגמונד פרויד, מעיד חלומה של נוגה שגם היא, בהיותה בת חמש, ראתה את מראה האישה המדממת למוות בלידתה בדירה ההיא, ואף שבני חמש זוכרים היטב אירועים מגיל זה, פעל עליה מאז מנגנון ההדחקה, המעלים מהתודעה מראות מחרידים כאלה, שגם מבוגרים, ולא כל שכן ילדים, אינם מסוגלים להכיל אותם בזכרונם. בעוד שעל נוגה פעלה השפעת המראה הקשה באמצעות הדחקה, התבטאה השפעת אותו מראה על אביה באופן שונה: מאז "התחילו הדמיונות המוזרים שלו" שלעתים התחלפו אצלו בכניעה ל"פחד שחור" (266).

ואכן, מחרדה שנותרה בו מאותו מקרה, נהג אביה של נוגה להזהיר אותה, כשהגיעה לבשלותה המינית, מפני התעברות שיכולה להסתיים במוות של היולדת (211). ספק אם שיער עד כמה העצים באזהרתו זו את הדחקה שהשתלטה על בתו. ולכן - משתמע בעקיפין הרעיון הבא מהמקרה המצער של נוגה, שיהושע היה אמור להדגיש, אילו נאות להסתפק בנובלה פסיכולוגית מגובשת, במקום להתעקש על יריעה מוטלאת מפרשיות קומיות בהיקף של רומן בן 300 עמודים: מוטב שההורים יניחו לטבע למלא את תפקידו בהתפתחות של ילדיהם.

המסע ליפן

העלילה של ספר זה הייתה צריכה להתרכז בהדחקה הזו, הן בסיבה שהשליטה אותה על נוגה והן בהשפעה הממושכת שהייתה להדחקה על חייה מגיל 5 ועד שהחלום שיחרר אותה ממנה בגיל 42. אך לשם כך היה עליו לוותר על כל העמודים שסיפרו בעליזות מופרזת, כשמדובר בעלילה על נפש מעונה כנפשה של נוגה, על ילדי החרדים שפלשו לצפות בטלוויזיה החילונית, על מארביו של עו"ד ירושלמי קשיש ועקשן לדירה נחשקת, על ארבעת תפקידיה של נוגה כניצבת בעלילת האנושות ועל שיחותיה, החוזרות על עצמן, של נוגה עם אמהּ ועם זרים שהכירה זה מקרוב על היותה נבלנית ואשה גרושה בלי ילדים, אף שמבחינה ביולוגית הייתה מסוגלת להרות.

למעשה כאן, בפיענוח הנפש המפוצלת של נוגה בין כיסופיה הטבעיים כאשה ללדת ילד לבין מנגנון ההדחקה שעיכב ממנה להגשים כיסופים אלה, היה אמור יהושע לסיים את הספר הרדוד הזה בתוכנו והכושל כל כך בהתמודדות עם נושאו. אך לא סופר כמו יהושע יסיים בהתרה פשטנית וחפוזה כזו עלילה ששמו חתום עליה, ולכן הוסיף עוד 70 עמודים (מע' 228 ואילך) וסיפר בהם על שיבתה של נוגה להולנד ועל היערכותה כנבלנית למסעה של התזמורת שלה לסדרה של קונצרטים ביפן.

ואכן, אחרי שהשתחררה מהעיכובים של ההדחקה, התמסרה נוגה ליצירה שבעזרתה בחרה לחגוג את החרות שזכתה בה. ביפן תנגן את יצירתו הסימבולית של המלחין דֶבִּיסִי LA MER" " ("הים"), שבצרפתית היא נשמעת גם כמו מילה שפירושה "האֵם", שהרי כעת, אחרי שבוטלה ההדחקה, אין חלה על נוגה שום הגבלה ללדת ילד ולהפוך לאֵם, פרט לעובדה המצערת שכבר לפני כשנה נפסק אצלה המחזור. אך למען הסר ספק בטוב לבו ובהשגחה שהוא משגיח על הדמויות שהוא בורא מדמיונו, מזדרז כאן יהושע להתערב שוב בעלילה כדי לבטל לנוגה את היפסקות המחזור. והיא אכן זוכה לחידוש הדימום של המחזור ממש ערב ביצוע היצירה הזו עם שותפה לנגינה, מנגן הנבל הקשיש המזכיר לה את אביה במוצאו היפני ובהליכתו האיטית.

הסיום של הספר הוא לפיכך סיום פתוח, אך בה-בעת נוטה באופן ברור להיות אופטימי: אף שנוגה הייתה דמות שטוחה ברוב חלקי הרומן, דמות סטטית שבעטייה של ההדחקה המעכבת לא הצליחה לפעול באופן חופשי במערכות החיים, ייתכן שבשובה מיפן להולנד תספיק עוד ללדת את הילד שקודם לכן התנגדה במשך שנים להולידו, משום שלא הבינה שבאותן שנים הייתה בעל כורחה ניצבת - אישה התקועה במצב סטטי בעלילת האנושות.

סיכום לא מחמיא

עקב אופיו הסוער והנלהב מדי כסופר, שגה יהושע בספר הזה שגיאה האופיינית לטירון: במקום להסתפק בנובלה פסיכולוגית קצרה, אפלה ומגובשת, על השפעתו של מנגנון ההדחקה על נפשו ועל חייו של בן אנוש, אם לטוב ואם למוטב, מתח יהושע את העלילה באופן מלאכותי לממדים של רומן בן 300 עמודים.

כישלון זה של הספר "ניצבת" מצדיק לומר אמירה כוללת על מדף ספריו של יהושע, שהיה גם על מבקרי ספרות אחרים לומר אותה כבר מזמן: לא אחת התפתה יהושע בספריו המאוחרים להתפיח את העלילה הראשית - באמצעות סטיות ממנה אל עלילות משנה - עד שהיא תפחה לממדי רומן בן מאות עמודים. כך עשה בכל הרומנים שכתב אחרי החשוב מבין ספריו "המסע אל תום האלף" - רומן היסטורי-אקטואלי פורץ דרך בסיפורת הדור וגם המגובש מכל הספרים האחרים שכתב לפניו ואחריו.

ולכן, ספרו "המסע אחרי תום האלף" חוצה בין חמשה הרומנים המוקדמים שהשלים בין 1977 ל-1997 והם: "המאהב", "גירושים מאוחרים", "מולכו" ו"מר מאני") שהיו במהותם (פרט ל"השיבה מהודו") אלגוריות פוליטיות על "המצב הישראלי", לבין חמשת הרומנים המאוחרים שהשלים בין 2001 ל-2011 (והם: "הכלה המשחררת", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "אש ידידותית" ו"חסד ספרדי") שבהם חזר לעסוק בנושאים הפוליטיים, אך הפעם בהדגש פנים-ישראלי ובכלים סימבוליים.