שלמה לך, קצין תהיה-לנו - האמנם?

בהגדרה זו ביקש בן-גוריון שני דברים: א. להמנע מיצירת דמות של "מצביא עליון" שעל פיו ובזכותו כביכול ישק כל דבר בצבא, והצבא יראה בו את סיבת קיומו ואת מושא נאמנותו; ב. לשקף את תפיסתו של בן-גוריון שראה בצה"ל צבא העם שכפוף לממשלה הנבחרת והדמוקרטית ומופעל בשמה ובסמכותה דרך שרשרת פיקוד ושליטה אנושית שראשי חוליותיה הם חברי המטה הכללי וראשה הוא העומד בראש המטה הכללי - הרמטכ"ל.

לימים חלו בהשפעת גורמים כאלה ואחרים שינויים משניים בצורת היישום ונתנו פרשנויות ישומיות לחלק מהכוונות המקוריות, שתאמו צרכי שעה משתנים, ולעיתים עיוותו את הכוונה המקורית של בן-גוריון.

בן-גוריון היה האזרח היחיד בתולדות ישראל שמלא את תפקידי רה"מ ושר הביטחון יחד, במשך פרק זמן ממושך למדי, ולכן הביע חותם יוצא דופן על שני התפקידים ועל הקשר והזיקה ביניהם. בימיו היה ברור לגמרי מהו תפקיד הממשלה בעיצוב תורת הביטחון הלאומי של ישראל ומהו תפקידו של הצבא בשרשרת זו. בימיו היה ברור היטב היכן מחילה הסמכות והאחריות של כל גורם - ממשלה וצבא - והיכן היא נגמרת. זכור היטב הוויכוח החריף בין בן-גוריון לידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל, בראשית שנות ה- 50 על היקף תקציב הביטחון הנדרש לצבא מול עדיפויות לאומיות אחרות - אז: קליטת עליה.

בן-גוריון הכריע בניגוד לעמדת ידין וגרם להתפטרותו מתפקיד הרמטכ"ל. בן-גוריון לא נרתע מהכרעות מסוג זה, ובכללן פרוק הפלמ"ח, פיטורי האלוף זורע ב"ליל הברווזים" או מפיטוריו של תא"ל אורי בן-ארי, מקציני השריון המעולים של צה"ל בשל עבירה אתית. תוצאות עימותים אלה קבעו תקדים ארוך-טווח של יחסי מרות בין הצבא לממשלה, בה כפוף הצבא לממשלה. לצערנו, אין כיום בן-גוריונים, ולקח התקדימים הולך ונשחק, הול ומטשטש.

תקצר היריעה מלנתח במאמר זה את כל השינויים שעברה הסביבה המדינית-ביטחונית בדור האחרון, שינויים במתאר האיומים, שינויים גאו-פוליטיים אזוריים, שינויים טכנולוגיים, שינויים פנימיים בתוך מדינת ישראל וקשרי-גומלין בין כל אלה. אולם דבר אחד אפשר וצריך לומר בפה מלא: הסדר ההירארכי בין הממשלה הנבחרת לבין צה"ל כמכשיר האולטימטיבי של שימור הביטחון הלאומי הישראלי לא השתנה, ולדעתי אסור שישתנה: הממשלה מופקדת על קביעת סדרי העדיפויות של הביצוע והקצאת המשאבים בכל התחומים ובכלל זה הביטחון הלאומי, והצבא הוא זרוע הביצוע של המדינה להוצאתה לפועל של מדיניות ביטחון בכפוף להנחיות הממשלה וחוקי המדינה. ובתוך מערכת יחסים זו צריך להשתלב הרמטכ"ל.

מספר התפתחויות שליליות מאז ימי בן-גוריון, מצדיקות בכל זאת התייחסות קצרה:

צה"ל היה נגוע בפוליטיזציה מאז ימי הקמתו. קביעתו של בן-גוריון: "בלי חרות ובלי מק"י ", חילחלה גם לשורות צה"ל בשיקולי המינויים בדרגות הגבוהות. בקביעתו זו שגה בן-גוריון כששם את שתי הקבוצות הפוליטיות הללו בסל אחד, משום שאין ביניהן שום דימיון אידיאולוגי, למעט היותן קבוצות קיצוניות בהשקפתן.

אולם, בעוד שנאמנותה של חרות הייתה נתונה למדינת ישראל אבל לא בהכרח למפא"י ולשמאל הסוציאליסטי, הייתה נאמנותה של מק"י נתונה באותם ימים לבריה"מ ולסטאלין ("אביב העמים"...). גישה זו עיוותה את מערכת המינויים הבכירים בצה"ל ומנעה מצב שבו אך ורק הכישורים הצבאיים עומדים למבחן. ומרגע שההשתייכות הפוליטית הפכה לפקטור, התחילה מחלחלת לצה"ל פוליטיזציה מכוערת. להערכתי, גם בימיו של רבין כראש ממשלה פעלה מערכת שיקולים זו, ולאחריו בימי שרון, שלא ייצג אידיאולוגיה ימנית או שמאלית אלא "שרונית", היא הפכה ליותר אישית ופחות אידיאולוגית - שינוי זה עמד ביסוד הסכוך בין ברק לאשכנזי.

נקודה זו חשובה משום שאנשים שפועלים במסגרת תחרותית חריפה, מצטיינים בדרך כלל באותם נושאים שעל פיהם המסגרת שופטת אותם, וכמובן, גם מקדמת אותם. אם פוליטיקה וקשרים אישיים הם גורם החלטה, אזי תוצאות "המסננת" שבה הם משולבים, היא "אנשים משלנו" ולאו-דווקא אנשי המקצוע הטובים ביותר. שהרי רמטכ"ל הוא "פיגורה" ציבורית וחשוב שיהיה נוח לממני המינויים.

אפילו כיום, ערב סיום כהונתו של גנץ כרמטכ"ל ובחירת מחליף, מתנהל שר הביטחון בנושא זה כפיל בחנות חרסינה. וחרף העובדה שיתכן מאוד שגלנט הוא מועמד ראוי אל מול פני המערכות הבאות הצפויות לנו, על-פי רקעו ונסיונו הצבאי אולי המתאים ביותר לעדין הנוכחי, החליט משר הביטחון לפסול את מועמדותו על הסף - "פוליטיקה אישית"? - קרוב לוודאי.

פוליטיזציה של מערכת השיקולים פסולה משום שהיא מנוונת את המוטיבציה, מ"אלפת" אנשים לחשוב ברמת נחותה מיכולתם המיטבית משום שהם אינם נתבעים למקסם את ביצועיהם, ובהדרגה הופכת אותם מאנשי ביצוע מיטביים לשורדים פוליטיים.

למרות ההסתאבות של מערכת השיקולים ברמה הממשלתית, צריך הרמטכ"ל עצמו להיות נקי משיקולים אלה, ולנהל את הקידומים בצבא על בסיס שיקולים מקצועיים גרידא, בוודאי כל עוד אין הוא זקוק להסכמתו של שר הביטחון.