על חגים ומועדים
בלוח השנה היהודי ישנן תחנות סְטַרְט-אַפּ רבות לפתיחת דף חדש בחיים הרוחניים ולהיטהרות עצמית במצוות ובמעשים טובים. התחנות הראשיות לשינוי הן ראש השנה ויום הכיפורים. אך אם פספסת, לֵךְ על המועד הבא חג הסוכות שהוא חג ניסוך המים, המסמל את טקס ההיטהרות. ואם פספסת מועד זה, לֵךְ על הושענה רבא, שהוא יום תיקון המידות ובו נידונים על המים (כן, על מיפלס הכנרת) ועל הפרנסה. ביום קדוש זה (מֵעֵין יום כיפור) מככבות העֲרָבוֹת החבוטות, נטולות הטעם והריח, המסמלות כפי שכבר ציינו את האנשים החסרים את טעם התורה וריח המצוות, אך קשורות יותר מכל צמח אחר למים. הן גדֵלות ושומרות על רעננותן רק במים. הן משקפות אפוא את הפוטנציאל היהודי, היכולת לשינוי אורח החיים ולהתרעננות בעזרת התורה.
מיד אחרי ה'פיתקה' של הושענא רבה מחכה לנו הזדמנות פז נוספת להתחדשוּת, להתעלוּת ולשמחה אמיתית בחג שמחת התורה, המאירה את דרכנו ומטעינה את המצברים הרוחניים שלנו לפחות עד חנוכה. תחנת הביניים האלטרנטיבית הבאה מאפשרת להתחיל הכל מבראשית, בפרשת השבוע הבא.
אולם ייחודה של היהדות - ובו טמון כוח ההתחדשות - הוא המעגליוּת החוזרת. לעולם הסיום מסַמן התחלה חדשה. ראש השנה, שחָל יומיים, ביומו הראשון הוא סיום של חודש אלול, חודש התשובה בפרט, וסיכום של כל השנה הקודמת בכלל. זאת לקראת הזינוק להתחלת השנה החדשה המתחיל מבחינה קלנדרית ביום השני, ובכל זאת גם היום הראשון טוען לכתר 'ראש השנה'. השם משקף את הרעיון היהודי שכל סיום מגלם התחלה חדשה. הוא צופן בחובו הזדמנות לשינוי, ומהווה קרש קפיצה לקראת השינוי המיוחל. על-רקע סיכום המאזן השנתי ועריכת חשבון נפש אפשר להסיק מסקנות מתאימות, לתקן את הנדרש ולהתחיל מבראשית.
הוא הדין ליום הכיפורים המסיים את פרק עשרת ימי תשובה, ומהווה התחלה מזוככת של השנה החדשה. על רעיון זה מבוססת תפיסת חז"ל של הפסוק בתהילים "ילכו מחַיִל אל חַיִל". זינוק סטרט- אפ למצוות - בעקבות יום הכיפורים הקדוש - החל ממצוות בניית הסוכה, דרך ארבעת המינים ועד שמחת בית השואבה. הושענא רבה מהווה אף הוא סיום של חג הסוכות והיטהרות לקראת שמחת תורה.
אחרי שהאדם התחבר לבוראו ולנשמתו, במהלך הימים הנוראים, מתוך יראת הרוממות - בא חג שמחת תורה, החותם פרק של שבוע השמחה במהלך חג הסוכות, שבו האדם התחבר לבוראו ולפנימיותו מתוך שמחה עילאית, ומביא שמחה זו לשיאים חדשים עם הריקודים בספרי התורה.
להתחיל מבראשית
רק סמלי הדבר שבשמחת תורה מסיימים את קריאת התורה בפרשת 'וזאת הברכה' ומיד מתחילים בקריאת חומש בראשית. שמחת תורה הוא אקורד הסיום המרומֵם לא רק של חג הסוכות, אלא של קריאת התורה בשנה הקודמת.
חוגגים את סיום חמשת חומשי תורה בהתלהבות ובריקודים. וכך אוגרים כוח כדי להתחיל את התורה מבראשית מתוך רעננות והתחדשות. אכן כל חומש נחתם בקריאה המשולשת: "חזק חזק ונתחזק". כל סיום בתפיסת היהדות הוא רק תחנת ביניים לקראת הזינוק מהתחלה. הסיום, בניגוד לדתות אחרות, הוא שלב החיזוק או ה'חימום' לקראת הפתיחה מחדש.
מעניין שבסיום כל מסכת במשנה ובתלמוד מופיע המשפט 'הַדְרָן עליך'. זו לא הכרזת סיום בלבד, המעלה את הקונוטציה של הדר ויופי. דומני כי בארמית משמעות המילה 'הדרן' היא חזרה, דהיינו טקס הסיום הוא מֵעֵין טעינת מצברים לקראת החזרה והלימוד מחדש של המסכת ושל המסכתות הבאות, בדומה להכרזה החותמת את סיום החומש. גם השבת, החותמת את השבוע, היא נקודת זינוק ומקור הברכה לקראת השבוע הבא.
מה מלמד חלום הסולם?
מסופר על אזרח יהודי אחד שחלם כי המלך טיפס על סולם, אך הגיע עד מחציתו בלבד. נרגש ונפעם הלך האיש לספר למלך על החלום. וּרְאֵה זה פלא, המלך כל כך התלהב מהחלום, שהעניק לאיש מתנות יקרות לרוב. שמע זאת שכנו הגוי, ובדה מליבו חלום, שֶׁבּוֹ המלך הגיע לראש הסולם. כך קיווה להכפיל את המתנות שיקבל מאת המלך. אולם לאכזבתו הרבה, משסיפר את חלומו הבדוי למלך, העניש אותו המלך בחומרה רבה. תמהו השרים על כך. "אם אני מגיע לראש הסולם, אות הוא כי סיימתי את תפקידי בעולם הזה, ומכאן אין לי אלא לחכות למותי" - הסביר המלך לשריו הנדהמים - "לכן הענשתי את האזרח הבוגד המייחל למותי בטרם עת. לעומת זאת, האיש שחלם שהגעתי רק עד מחצית הסולם, מַשְׁמָעוֹ שלא מיציתי עדיין את תפקידי בעולם ועלי להגשים מטרות ויעדים רבים בחיי, והאיש איחל לי אפוא בשפת החלום חיים ארוכים וּמְלֵאֵי משמעות, ולכן הענקתי לו מתנות רבות" הפטיר המלך.
אולי זאת הסיבה שעל האדם לראות את עצמו תמיד כבינוני מבחינת דרגתו הרוחנית. המשמעות היא שהוא לא הגשים את ייעודו בחיים, ועליו למלא אותם במצוות ובמעשים טובים מתוך שמחה והתרעננות מתמדת תוך טעינת המצברים מחדש.
אין רגע דל
האם אחרי החגים צפויים אנו אפוא לשיגרה אפורה של כמעט חודשיים ללא חגים, עד חג החנוכה הבא עלינו לטובה? התשובה היא שלילית. נוכל לשאוב ממאגר השמחה היהודית של סוכות ושמחת תורה ולהתחדש שוב במצוות ובמעשים טובים. בדיוק כך עשינו בפֶסֶק הזמן הארוך שבין שבועות לראש השנה. אחרי פסח - חג החרות והגאולה, ושבועות - חג מתן תורה, הטענו את המצברים הרוחניים והתמלאנו בכוחות מחודשים מהתורה ומצוותיה המחברים אותנו אל זהותנו האמיתית ומעצימים את אישיותנו. בהשקפת היהדות אין לנו רגע דל בחיינו.
לא רק ברעיון הזינוק לקראת ההתחלה, הגלום בסיום - שפירושו התחדשות מתמדת - בא לידי ביטוי הייחוד של היהדות. גם השמחה ביהדות היא חווייה מעצימה ביותר בזכות התורה והמצוות, המעניקות את טעם החיים והחרות האמיתית. ויש אפוא קשר הדוק בין שני הרעיונות - ההתרעננות והשמחה.
הוללות? השתוללות? מסיבות חשק ופורקן יצרים? לא במחוזותינו. בדתות ובתרבויות אחרות אכן השמחה היא שֵם נרדף לשחוק, קלוּת דעת ומתירנות. ביהדות, כפי שראינו היפוכו של דבר. השמחה - שמחה של מצווה - היא כלי להתרוממות הנפש, להתעלוּת ולהתחברות עצמית. לא פעם אחת הזכרנו כי מצווה, כפי שמפרשים בחב"ד, היא מלשון חיבור (בצוותא). היא מחברת אותנו לפנימיות הנשמה ומקרבת אותנו אל הבורא. זהו גם סוד השמחה של החתונה היהודית. משמעותה טמונה בחווייה המעצימה של קידוש חיי הזוגיוּת, המקרבים אל הבורא, והתרעננותם המתמדת. גם הקמת המשפחה היא על בסיס תפיסה ייחודית זו. היין ביהדות אף הוא אינו אמצעי לשִכרוּת ולהוללוּת, כמו בתרבויות אחרות, אלא מכשיר לשמחה של מצווה, כמו בקידוש.
למי ברכה
כבר הצבענו על הסמיכות בין פרשות השבוע למועדים. מה הקשר אפוא בין
שמחת תורה לפרשת 'וזאת הברכה', שנקראת השבת? מעֵבר לברכות השבטים, המשלימות את ברכות יעקב לבניו- ובמיוחד מחליפות את התוכחות לראובן ולוי בברכות - הרעיון המרכזי בפרשה הוא ברכת התורה.
בניגוד לתוכחה הנוקבת של הפרשה הקודמת, פרשת האזינו, בפרשתנו - לא רק בברכות לשבטים - התוכחה מפַנה מקומה לברכה, כשֵם הפרשה. בצד ברכת הארץ, שבאה לידי ביטוי בעיקר בברכות הספציפיות לשבטים, מבליט משה רבנו, שנפרד מהעם, את היופי, האחדות והברכה הטמונים בתורה ומצביע על תכונותיה הגנטיות.
לעומת הפסוק "וַיִּשְׁמַן יְשׁוּרוּן וַיִּבְעַט" בפרשת האזינו, המצביע על נהנתנות ורדיפה אחר מוֹתרוֹת, שמובילות להידרדרות עֶרכית ומוסרית, כפי שמוכיחה חברת השפע המערבית, פרשתנו משקפת את מהוּת העם היהודי, המתחבר למלכּוֹ הבורא, ומשבחת את אחדותו: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל".
בניגוד לעמים אחרים, בני ישראל בחרו בתורה מרצונם הטוב. הברכה הקולקטיבית של העם על-ידי משה, פותחת בעובדה היסטורית זו. המֶסֶר הוא, כי התורה שהיא מקור הברכה, הייתה אכן הבחירה הנכונה. למעלה מכך, התורה טבועה בד.נ.א של העם היהודי ומהווה את הצוֹפֶן הגנטי שלו. "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" . התורה מתחברת (כזכור 'ציווה' מלשון חיבור) אלינו בירושה טבעית מדור לדור. היא חלק בלתי נפרד מהגנטיקה הלאומית שלנו. וזאת הברכה הנצחית של העם היהודי.
לא נס ליחו
משה רבנו, שנפטר בן מאה ועשרים שנה, כפי שמציינת הפרשה, מהווה מודל להתחדשות התמידית שמעניקה התורה לכל יהודי, ובה צפונה סוד ברכת התורה. שנותיו היו מלאי רעננות וחיוניות "לא כהתה עינו ולא נס לֵיחֹה" עד פטירתו בזכות התורה.
בניגוד למשורר דוד אבידן שכתב את שירו המפורסם "אדם זקן מה יש לו בחייו", בתפיסת היהדות זקן, כפי שמצביעים חז"ל, הוא ראשי תיבות של המילים 'זה קנה חוכמה'. חכמתו מתעצמת עם השנים, וצלילותו לא פגה בערוֹב ימיו. הזקנים הם תלמידי החכמים, המהווים את מקור החוכמה, התבונה והעצה לדור הצעיר. "שְׁאַל אביךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיאמרו לָךְ".
בדומה לאברהם אבינו, ש'בא בימים', שכל ימיו ושנותיו היו מלאים במצוות ובמעשים טובים, ובדומה לשרה אמנו, שגיל מעשיה חפף את הגיל הכרונולוגי שלה - כפי שמציין הפסוק "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" בציון שנותיה אחרי המאה, העשרות והיחידות - כך גם משה רבנו. מבחינת התחדשותו התמידית בקיום המצוות, הוא נשאר צעיר לנצח בחייו ובמותו. את מורשת ההתחדשות בתורה הנחיל לכל הדורות הבאים.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
