העומס המאוס <br>

מן המפורסמות הוא, כי אם תחזור על שקר שוב ושוב, הוא יתקבע בתודעה כאמת. למי מאיתנו יש היכולת והרצון לבדוק לפרטים "אמיתות" בלתי מוטלות בספק? אני עומד לעשות מעשה טיפשי ואף מסוכן: לבקר את המערכת המשפטית הישראלית. טיפשי - כי רק טיפש יהין לומר למורמים מעם שהמלך הוא ערום. מסוכן - כי יוכלו לטעון נגדי שביקורת קונסטרוקטיבית היא "זילות" בית המשפט.

נתבונן בפרה הקדושה הראשונה: שופטינו כורעים תחת נטל העומס. תיק משפטי שיכול להסתיים במספר חודשים נגרר לאורך שנים רבות. במי האשם? בעומס כמובן. אבל אני אינני משפטן, ודווקא משום כך התבוננות בלתי אמצעית שלי במערכת לאורך שנים נותנת לי הגיבוי לטעון: לא נכון! אין עומס בבתי המשפט.

לכאורה ניתן להפריך בקלות את דברי. די אם נבדוק את מספר התיקים ומספר השופטים, ונוכיח, כי זה עתה השמעתי טענת הבל. ובכל זאת אטען ואחזור ואטען: לא נכון! אין עומס בבתי המשפט. מספר התיקים העצום בבתי המשפט נוצר לא משום ש"עם ישראל אוהב להתדיין" כטענת שופט ידוע, אלא הוא תולדה ישירה של התנהגות השופטים עצמם. אילו רק רצו, היו מקטינים את העומס באופן מהותי ומשמעותי וזאת באופן מיידי וכבמטה קסם. כיצד? בפשטות רבה: הטילו על הציבור את מורא בית המשפט!


אין מחיר לשקר


חבר (דווקא משפטן) נתן לי עצה: אם פלוני חייב לך כסף ולסירובו לשלם הוסיף "אתה יכול לתבוע אותי", זוהי האינדיקציה הטובה ביותר לזיהויו כנוכל. אותו פלוני יודע, כי אם תפתח נגדו תיק אזרחי, יצטרף זה לעומס, ורק בעוד כמה שנים - אם בכלל - יחייבו אותו לשלם את חובו. אותו פלוני גם יודע היטב, כי אם ישקר לבית המשפט ויספר סיפורי אלף לילה ולילה מדוע אינו חייב (ואולי גם יטען שבכלל חייבים לו), דבר לא יקרה לו. לכל היותר יקבל נזיפה על שקריו ויחויב כעבור שנים לשלם את חובו.

כל זאת, כי אין בו מורא בית המשפט. אילו היה בו מורא, היה ממהר לשלם את חובו ולא מנצל את המערכת המשפטית לנוכלותו. לפני מספר שנים ביקשתי מעורך דין ידוע לבדוק עבורי כמה אנשים קיבלו עונש כלשהו על שקרים שלהם בבתי המשפט. הסכיתו ושמעו: אפס. קובע שופט נכבד בפסק דין שנתן לאחר שנים, כי הנתבע שיקר במצח נחושה, הצהיר והעיד שקר, ולפיכך מחייב את הנתבע לשלם לתובע את חובו. ומה עם השקר עצמו? נאדה! כלום!

אילו ידע אותו נתבע, כי אם ייתפס בשקריו ובית המשפט יחליט ששיקר למרות שהוזהר לומר את האמת, אזי בנוסף לתשלום חובו היה גם נשלח למאסר - היה יורד התיק הזה מהעומס. מצוי עימי פסק דין מלפני יותר מעשור, בו קבע שופט מחוזי, כי עורך דין נוכל שיקר במצח נחושה בבית המשפט. במקום להטיל עונש על השקרים, כתב אותו שופט: "יש לתת את הדעת על השקרים בבית המשפט". שמעתם ? לתת את הדעת. כבוד השופט, אל תמליץ לתת את הדעת, אלא שלח למאסר על השקר. כמה וכמה עונשים כאלו יורידו תיקים רבים מהעומס.


אולי השני יסכים



סיבה נוספת לעומס: באופן מדהים, יכולים פלוני ואלמוני להגיש תיקים בעניינים שונים ביניהם בבתי משפט שונים. במערכת מתוקנת (וחשוב לומר: ממוחשבת), כל הליך שבין פלוני לאלמוני צריך להגיע לאותו שופט (שכמובן יהיה רשאי להפנות עניינים אחרים לשופטים אחרים). בפועל, בתיקים רבים שבין אותם פלוני ואלמוני ידונו שופטים שונים בבתי משפט שונים. החלטה פשוטה ולמעשה טכנית, לפיה כל דבר ועניין שבין פלוני לאלמוני יוגשו לשופט הראשון שהיה לו הכבוד להכירם, הייתה מכווצת את העומס.

מכיר אני עורך דין, שבכל פעם בה בקשה שלו הייתה נדחתה - היה מגיש אותה שוב בבית משפט אחר. לעיתים מה שדחה שופט אחד קיבל השני. לקח ל"מערכת" שנים לחשוף את מעלליו ולשלול את רשיונו, אך את תרומתו לעומס הוא תרם.

אם וכאשר מאן דהוא במערכת המשפט הישראלית ידאג ליישומן של שתי עצות פשוטות אלה, יתברר שאין עומס. תיקים רבים של "לא אשלם - תבע אותי" לא יוגשו כלל, והצדדים לא יתמרנו בין בתי המשפט בתביעות שונות משום שהכל יתנקז לאותו שופט.

או אז יגלו שופטינו, כי לא רק שאינם כורעים תחת נטל העומס המדומה, אלא שגם ביכולתם להאריך את החופשה השנתית הקבועה. כאשר זה יקרה, נעבור לפרה הקדושה השנייה שחשש כבד בצידה: פיטורי שופטים בשל מספר זעום של תיקים, שפשוט לא מצריך כל כך הרבה שופטים.