רוצחו של קסטנר מתוודה

חמישים ושבע שנים אחרי שירה באיש שפעל מול הנאצים להצלת יהודים מאימי השואה - סוף-סוף מכה איש הימין, זאב אקשטיין (81), על החטא-שרצח את ד"ר ישראל קסטנר. בספר חדש, פרי-עטו, הנושא את השם "שמיכת טלאים, הוא מביע חרטה עמוקה על הרצח, ואף.מתוודה שהיום לא היה חוזר, בשום פנים ואופן, על המעשה שעשה וגם לא היה מייעץ לאיש ללכת בדרכו, לו נקלע לנסיבות דומות.

אלא שבל נקדים מאוחר למוקדם. לרצח קדמה מערכת הסתה פרועה בשנת 1953 מצד מלכיאל גרינוולד, יהודי דתי-תימהוני ומלונאי ירושלמי, שתקף בחריפות את ד"ר ישראל קסטנר על שיתוף-פעולה עם הנאצים בעת שכיהן כחבר ועדת העזרה וההצלה בבודפשט בתקופת השואה. בין היתר האשים גרינוולד את קסטנר בסיוע להשמדת יהודי-הונגריה ובהסתרת דבר השמדתם, על-מנת להציל כ-1700 יהודים "מיוחסים", שהותר להם לעזוב את בודפשט לשווייץ. ואם לא די בכל אלה, הרי שקסטנר גם הואשם בסיוע לפושע הנאצי קורט בכר, על-ידי מתן עדות לטובתו במשפטי נירנברג.

בתגובה הגיש קסטנר תביעת-דיבה נגד גרינוולד, באמצעות עורך-דינו, שמואל תמיר. בפסק-דין אומלל קבע השופט המחוזי דאז, בנימין הלוי, כי ההאשמות הוכחו וכי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן"- דברים שעליהם הצטער בדיעבד. בפסק-דינו גם קבע השופט הלוי כי קסטנר מסר עדות-שקר מטעם הסוכנות היהודית במשפטו של הפושע קורט בכר בנירנברג. לעומתו טענו תומכיו של קסטנר כי דווקא בכך הוא הוכיח עצמו כגיבור, כאשר למרות כל הסיכונים האוביקטיביים במגעיו עם נאצים כמו אדולף אייכמן - הוא עשה כמיטב יכולתו להציל מספר רב ככל האפשר של יהודים.

הגורל נחרץ

פסק הדין הקשה של השופט הלוי, שהוכח מאוחר יותר כמר ונמהר, הביא לכך שהממשלה, שלא הסכינה עימו, עירערה לבית המשפט העליון ואף זכתה בערעור. בית המשפט באינסטנציה הגבוהה קבע ברוב קולות כי קסטנר לא זו בלבד שלא שיתף פעולה עם הנאצים - הוא גם נהג בתבונה כשהסתיר, כטקטיקה, את סכנת ההשמדה של יהודי-הונגריה, כאשר הצליח, בסופו של דבר, להציל בכך 1700 מהם מקרונות המוות. בד-בבד נזפו שופטי העליון בשופט הלוי על אמרתו האומללה, לפיה "קסטנר מכר את נשמתו לשטן".

אלא שהגורל רצה אחרת. ב-4 במארס 1957 היה מי שהחליט כי פסק הדין האמיתי לא יוצא על-ידי בית משפט בישראל. "יקום דבר מניין בחורים" - חרץ בזמנו ד"ר ישראל שייב, איש "מלכות ישראל", את גורלו של ד"ר קסטנר, בביטאונו הקיצוני "סולם". עד מהרה נמצא קורא נאמן שדאג להוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל. היה זה זאב אקשטיין, בעברו איש שירות הביטחון, אשר הפך לשטוף-מוח של הימין, שיצא עם אקדחו "לשליחות הקדושה" של רבו. בליל ה-3 במארס 1957 הוא ארב, בחשכת-לילה, בפתח ביתו של ד"ר קסטנר, בשדרות עמנואל הרומי בתל אביב, עד שיחזור מעבודתו כעורך-לילה ביומון ההונגרי דאז "אויקלט". כשיצא ד"ר קסטנר ממכוניתו, זיהה אותו אקשטיין, ירה בו באקדחו והרגו, כשמייד לאחר הרצח הצליח להימלט על נפשו, אך לא לאורך ימים. ידם של שלטונות החוק השיגה אותו והוא נכלא לשבע שנים.

גם עכשיו, לאחר הוידוי, דבר אחד נעלה מכל ספק:: במעשיו הצליח ד"ר קסטנר להציל 1700 נפשות יקרות של העם היהודי. ואם היה מי שקבע כי: המציל נפש אחת בישראל - כאילו הציל עולם מלא, הרי שקסטנר הציל הרבה יותר. על כך הוא לא היה ראוי לעונש - בוודאי לא לרצח!