הפגנת הסילוף השכלי והנפשי

ביהדות ידוע הביטוי "מודה ועוזב ירוחם" הלקוח מספר משלי, פרק כ"ח, פסוק י"ג: "מכסה פשעיו לא יצליח, ומודה ועוזב ירוחם". הגישה שוללת את דרך ההסתרה והכיסוי ומעודדת הכרה בשגיאות והודאה בהן. המשמעות היא שאין די בהודאה, ויש להכיר בשגיאות ולעזוב אותן. פוליטיקאים בכירים בקרבנו, שגרמו נזקים אדירים למדינת ישראל ולביטחונה, מסרבים להודות בשגיאותיהם, אינם מסיקים את המסקנות המתבקשות, ואינם עוזבים אותנו. נזקיהם נמשכים ומתעצמים. הדוגמה הבולטת ביותר: שמעון פרס.

האיש, עתיר זכויות בשבעים השנים הראשונות לחייו, בחר לשנות כיוון בשני העשורים הבאים לחייו, להפוך לכהן הגדול של דת "השלום" המשיחית, ולדרדר את מצבה של מדינת ישראל, ללא קשר למה שאזרחי ישראל אומרים בקלפיות של המדינה היהודית והדמוקרטית, בבחינת "אני ואפסי עוד".

כל התנהגותו, מאז הפיל את יצחק רבין למלכודת אוסלו שהובילה ישירות למלחמת אוסלו על אלפי קורבנות "השלום" שלה, דרך חבירתו לאריאל שרון לפשע הגירוש הגזעני של יהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון שהוביל ישירות למלחמות החוזרות ברצועת עזה, ודרך דבקותו במדיניותו השגויה, כנשיא וכנשיא לשעבר, מעל ומאחורי הגב של ראש ממשלה נבחר ומכהן - כל אלה מעידים שהאיש אינו מודה ואינו עוזב.

אף כאשר עזב סוף-סוף את בית הנשיא, האיש ממשיך בדרכו, המקשה על ממשלתה הנבחרת של ישראל. הוא קושר כתרים לראשו של האויב, מכחיש השואה מחמוד עבאס. הוא טוען - האיש שהמיט על ישראל את מלחמת אוסלו! - שדרך המלחמה מיצתה את עצמה... לו היה מתפכח מהזיות אוסלו, היה מפנים שדרך אוסלו היא שמיצתה את עצמה.

ושוב, כמדי שנה, השידור החוזר של ההסתה מעל המרפסת בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין), ושוב מככב במקום - מי אם לא - שמעון פרס. יש להפנות את תשומת לבם של המפגינים שיצחק רבין היה ימני יותר מבנימין נתניהו, שיצחק רבין שלל את הקמתה של מדינה פלשתינית, וככל הנראה על כך שילם בחייו. לציבור המתכנסים בכיכר והמצטמצמים מדי שנה יש להזכיר את דבריו של מנהיג של מפלגת העבודה בימיה הטובים יותר, ברל כצנלסון, שאמר לפני קרוב ל-80 שנה את הדברים הבאים, הנכונים אז והיום:

• 
  "...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?
  
  אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד.
  
  כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח - אל ידע מצפוננו שקט".
  
  [נאום 1 במאי 1936; פורסם ב"דבר" ב-4 במאי 1936]
  

מן הראוי שגם אותם "אנשי רוח", הלוחצים על מדינות קולוניאליסטיות באירופה להכיר במדינת אויב בלב ארץ ישראל, יקראו אף הם את דבריו של איש הימין הקיצוני במושגי ימינו, ברל כצנלסון.

ובחזרה לשמעון פרס: למרבה הצער, שלושת הנשיאים האחרונים, כל אחד מהם בדרכו, פגעו במוסד הנשיאות והביאו להרהורים שמא עדיף לבטלו. מדובר בעזר ויצמן, במשה קצב ובשמעון פרס. הפגיעה לא נבעה מעברם הפוליטי. גם לרוב מבין ששת הנשיאים שלפניהם הייתה זהות פוליטית ברורה. הפגיעה נבעה מהתנהגות בלתי מוסרית שהטילה צל כבד על נושאי המשרה הבכירה במדינה. במקרה של פרס גם מדובר באדם שהעמיק את השסע בחברה הישראלית, כאשר ניצל את המשרה הרמה והפך אותה קרדום לחפור בו לצורך קידום מדיניותו הכושלת והשנויה במחלוקת, בלשון המעטה. העובדה שראש הממשלה נתניהו שגה ואיפשר לו לנהוג כך, מעל ראשו ולעתים גם מאחורי גבו של ראש ממשלה מכהן, הטילה צל כבד על המשכן, שראה כבר מעשים מחפירים ואשר זקוק לתיקון דחוף, אחרי עשרים ואחת שנים ושלושה נשיאים שקעקעו את יוקרתו של התפקיד הסמלי.

זה המקום לברך על בחירתו של המועמד הטבעי לתפקיד הנשיא, יו"ר הכנסת לשעבר, ח"כ ראובן-רובי ריבלין, האיש הנכון במקום הנכון. נראה שאין כמו ראובן ריבלין שיידע לבטא את רוחה ואת ערכיה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, את הכמיהה להשבת היעדים היהודיים, הציוניים והערכיים לראש סדר היום הציבורי בישראל, ואת מרכזיותה של ירושלים כבירת ישראל. נראה שבחירתו של ריבלין יכולה לאחד, וגם להשיב את הכבוד האבוד ואת ההדר הראוי לתפקיד שזוהרו הועם על-ידי שלושת הנשיאים שקדמו לו.