האירועים בי-ם: תחילת אינתיפאדה שלישית?

המציאות הביטחונית העגומה והמסוכנת בירושלים לא נוצרה בין לילה. מבדיקה של הנתונים עולה כי במשך השנתיים האחרונות ניכר תהליך ברור של עליה במספר התקיפות הלאומניות. במזרח העיר בלבד, נרשמו כבר מלפני כשנתיים כ-90-80 תקיפות מדי חודש בממוצע - שכללו בעיקר ידוי אבנים וסלעים, לעבר מכוניות ובתים יהודים, השלכת בקבוקי תבערה, וכן תקיפות אלימות לעבר עוברי אורח ומאבטחים במקומות שונים. בהמשך חלה עלייה משמעותית במספר התקיפות היומיות, ולפני כשנה כבר טיפס מספר התקיפות לכ-140-150 מדי חודש, כאשר חומרתן ומספר המשתתפים בהן עולים בהתמדה. רק חלק קטן מהאירועים הנ"ל הגיע לתקשורת - בעיקר מארבי ידוי אבנים וסלעים שנעשו לאוטובוסים ורכבים פרטיים, כאשר בחלק מהאירועים ניצלו הנוסעים בנס גלוי מלינץ' בידי ההמון הערבי המוסת.

זריקות האבנים על הרכבת הקלה החלו גם הן לפני זמן רב, ותגובתן הרופסת של הרשויות העירוניות וגורמי האכיפה נתפסה כחולשה, והביאה להחמרה הדרגתית באיום, להגדלת מספר האירועים וחומרתם (השלכת בקבוקי תבערה, השחתת מסילות וציוד אלקטרוני ועוד). האירועים התגברו עוד יותר בתקופת מבצעי "שובו אחים" ו"צוק איתן", וכיום חלק נכבד מנתיבי התנועה של הרכבת מאוימים ע"י ידוי אבנים, בלוקים וסלעים, ואף בקבוקי תבערה, ונרשמים גם מקרים רבים של אלימות מילולית ופיזית כלפי נוסעים יהודים.

התגובה המהוססת של גורמי אכיפת החוק מביאה באופן ישיר וברור לאובדן ההרתעה כלפי הפורעים הערבים, להגדלת מספר התקריות, ולהרחבת מעגלי המשתתפים בהתפרעויות ובתקיפות. בחודשים האחרונים נרשמו עשרות מקרים של שימוש בנשק חם – כולל ירי שבוצע לעבר עמדות מג"ב בעיר, וכן אירועי דקירה ואלימות, ירי זיקוקים ישירות על תושבים יהודים ובתים (בחמישי שעבר בוצע ירי זיקוקים וידוי אבנים מתמשך לעבר גן ילדים בשכונת "מעלה הזיתים"), הצתות של בתים ושל בתי עסק, הפרות סדר המוניות, חסימת צירים וכבישים באמצעות פחים וצמיגים בוערים (וגלגול צמיגים בוערים לעבר כוחות הביטחון), וכן אלימות מוגברת נגד שוטרים ואף תקיפות על נקודות שיטור.

שוטרים ולוחמי מג"ב שהתראיינו באמצעי תקשורת שונים (חלקם בעילום שם) דיברו מפורשות על האווירה הקשה והמוראל הירוד של כוחות הביטחון שנאלצים רק "להכיל את האירועים", ופעמים רבות נדרשים "לעמוד כמו בובות" מול הפורעים וזורקי הבקתב"ים, ולהתחנן אליהם במשך שעות רבות שלא יפרצו לישובים ולשכונות היהודיות, כאשר אין להם שום פקודה וסמכות לפזר את ההפגנות האלימות. לדבריהם, מאפשרים להם להשתמש בדרך כלל רק בכדורי ספוג וברימוני הלם – שיעילותם נמוכה ביותר ואין להם שום אפקט מרתיע. גם מול הגז המדמיע, כבר מצאו הפלשתינים פתרונות והשימוש בו אינו מביא תועלת מרובה. כתוצאה מכך, לדברי אותם שוטרים ולוחמים, אין להם שום יכולת הרתעה מול המוני המתפרעים, ואלו עושים ככל העולה על רוחם בלא להתחשב בכוחות הביטחון.

הפעילות האלימה בשטח, שהולכת ומתגברת מדי יום, מעידה כאלף עדים על כך ש"מדיניות ההכלה" נכשלה כשלון חרוץ. מדיניות רופסת זו גרמה להחרפת המצב בשטח עד כדי הגעה לסיפו של אובדן שליטה מסוכן. דווקא חוסר התגובה ואוזלת היד המופגנת של הרשויות הם שעלולים להביא לתוצאה ההפוכה ממה שקיוו לה, ולהתפרצותה, חלילה, של אינתיפאדה שלישית בקנה מידה מלא, בכל רחבי ישראל. לפיכך, יש לנקוט בהקדם במדיניות פרואקטיבית, יוזמת ונחושה, שתביא לשינוי מהותי של המצב מן הקצה אל הקצה.

אין כל ספק כי אחד הגורמים המרכזיים לאירועים הקשים בירושלים הינה הרשות הפלשתינית. ההסתה הפרועה של ראש הרש"פ אבו מאזן, מכחיש השואה, אשר מעודד ללא הרף, מממן ומארגן את ה"ההתנגדות העממית" בכל רחבי איו"ש, ופועל נגד ישראל בכל דרך (במטרה להביא, בין היתר, לחרם בין-לאומי על ישראל וכו'), גורמת באופן ישיר להתלקחות המצב. יש לדעת כי ה"התנגדות העממית" הינה אחד הדגלים אותו נושאת הרש"פ בריש גלי והיא ממומנת ומנוהלת באמצעות "וועדות עממיות" ברחבי איו"ש, כאשר הוועדה המארגנת העליונה נמצאת ברמאללה (מקום מושבה של הרש"פ). בנוסף להסתה החמורה של הרש"פ פועלים גם גורמי התנועה האיסלאמית, וגם החמאס - שנהנה מעלייה בכוחו ובמעמדו בקרב הציבור הפלשתיני לאחר "צוק איתן" - בניסיון להביא להתלקחות בלתי נשלטת של השטח.

מודיעינית - במאבק נגד הטרור (כך יש לדעתי להגדיר את האירועים האלימים הללו) המודיעין מהווה אבן יסוד. הן בממד ההתקפי בו מתחייב מידע עדכני ומפורט, והן בממד ההגנתי בו ישנה חשיבות קריטית למודיעין, משום שרשימת יעדי הפיגוע הפוטנציאלים הינה ארוכה ביותר, ולעולם לא יהיה ניתן מבחינה מעשית להגן על כל היעדים הללו בשל מגבלות התקציב וכח האדם – ולכן השגת מידע מקדים הינה קריטית על-מנת לרכז את משאבים והכוחות במקום ובזמן הנדרשים. כמו-כן, המודיעין מאפשר גם הפללת המעורבים, השגת הראיות וההעמדה לדין. לפיכך, הכרחי לרכז מאמץ מודיעיני מקיף על-מנת להדביר את ההתפרעויות מסכנות החיים בהקדם האפשרי.

במעגלי הפעילות המודיעינית הרחבים יותר יש להפעיל מגוון אמצעי איסוף – פלטפורמות אוויריות (בלוני תצפית ומסוקים של המשטרה, בשילוב עם כטב"מים ומטוסי תצפית קלים של הצבא), כמו גם פריסה נרחבת של תצפיות קרקעיות (כולל מצלמות ומגוון אמצעים נוספים שניתן להפעיל) ופריסה מסיבית של שוטרים ובלשים מוסווים (שיוכלו לפעול גם ככח התערבות מהיר), וכן איסוף מידע קומינטי מרשתות תקשורת סלולרי ואינטרנטי – על התארגנויות להפרות סדר ולפעולות טרור ועל הסתה. במעגלים הקרובים, מידע יומינטי (אנושי) יושג באמצעות פריסה מיידית של יחידות המסתערבים השונות (הן המשטרתיות והן אלו של הצבא ושל מג"ב), והגברת המאמץ האיסופי של סוכנים לסוגיהם השונים, והשגת מידע באמצעות חקירה מהירה של עצורים. כל אלו יאפשרו את נטרולם של ראשי המסיתים, המארגנים, והפעילים המרכזיים, ומניעה וטיפול מוקדמים ויעילים בהתפרעויות וזריקות האבנים והבקת"בים ההמוניות.

מבצעית - על-מנת למנוע את המשך הדרדרות המצב בירושלים, והתפשטותו לאזורים נוספים בארץ (ביום ראשון השבוע נזרקו אבנים על רכב ליד בית שאן, הפגנות היו בחיפה ובאום אל-פאחם, וברחבי יו"ש נרשמו אירועים אלימים רבים כולל ניסיונות חדירה ליישובים ואירועי ירי) הכרחי לשנות או אופן הפעולה של הכוחות, ולאפשר להם לפעול באופן מיידי ונחוש מול הפרות הסדר וההתפרעויות הרבות.

בשלב ראשון נדרשת הגברה משמעותית של פריסת הכוחות והנוכחות בשטח. אמנם, צעדים ראשונים כבר נעשים בכיוון זה, אולם לא די בהם, העברתן של 2 פלוגות מג"ב (כ-150 איש), הינה מצומצמת מדי, ויש להגדיל בהרבה את מספר לוחמי מג"ב הפרוסים בשטח, אשר להם מיומנות גבוהה בהתמודדות עם התפרעויות והפרות סדר וכו'. אולם, פריסה מסיבית של כוחות לא די בה, משום שהפורעים מודעים היטב לעובדה שהכוחות הללו נמנעים מלממש את כוחם, וסמכויותיהם (לפתיחה באש, מעצר ממושך, פיזור הפגנות וכו') הינן מוגבלות ביותר, ולפיכך הכרחי לשנות עובדה זו מן היסוד – הן במתן הנחיות מתאימות לכוחות על שינוי המדיניות, ודרישה מבצעית חד-משמעית לפיזור ההפגנות והפרות הסדר ומעצר האחראים, תוך שימוש מסיבי באמצעי "אלפ"ה" (כולל כדורי גומי, ולא רק כדורי ספוג), בשילוב פריסה של צלפים בנקודות החיכוך, על-מנת לירות לרגליהם של זורקי בקת"בים שיסכנו אזרחים או שוטרים, ולפגוע במחבלים העושים שימוש בנשק חם.

אין ספק כי הפעלה מסיבית ונחושה, של משטרה, מג"ב וצה"ל, ביחד עם גורמי המודיעין השונים, תביא להפחתה ניכרת של הפרות הסדר והאירועים האלימים.

משפטית - ראשית, חובה לאפשר לשוטרים ולחיילים להגן בצורה יעילה על עצמם ועל חיי התושבים, ולשם כך אין מנוס מבחינה מחודשת של נהלי הפתיחה באש ושל ההנחיות הניתנות לשוטרים. ברור מאליו שגם ירי של כדורי ספוג ורימוני הלם אינו מספק על-מנת להתמודד בהצלחה עם המוני הפורעים הערבים.
שנית, חלק גדול ממעשי האלימות מתבצע ע"י ילדים ובני נוער, שחלקם נתפסים אולם משוחררים במהירות וחוזרים למעגל הפעילות ללא כל ענישה.

עקרונית, "חוק הנוער" מאפשר גם היום להטיל קנסות ואף תשלומי פיצויים על קטינים או על הוריהם, ואף שלמעשה בתי המשפט כיום ממעטים לנצל אפשרות זאת, הרי שבנידון דידן – זריקות אבנים ובקתב"ים והתפרעויות מסכנות חיים - יש לממש אותה במהירות רבה, וכן להחתים את הורי הקטינים על כתבי ערבות (והתחייבויות כספיות משמעותיות). כמו-כן חובה לשנות באופן מיידי את המדיניות הנהוגה כיום, במסגרתה משוחררים הקטינים תוך זמן קצר. יש לעכב את הוריהם לחקירה ולעצור את הקטינים עצמם לזמן ממושך ככל הניתן, תוך שימוש בהליכי שיפוט מהיר.

כמו-כן יש לפעול באופן החלטי ונחוש להדברת ההסתה הפרועה, הן של אנשי התנועה האיסלאמית – אשר יש להוציאה אל מחוץ לחוק בהקדם – והן של אנשי הרש"פ ובמסגדים – ע"י כתבי אישום מתאימים והעמדה לדין.

מדיניות ההכלה - לדבריו של השר אורי אריאל (בראיון לערוץ 20), הטיפול המשטרתי הרופס ו"מדיניות ההכלה" הינם תוצאה של "הוראות מלמעלה" – של הדרג המדיני. הרפיסות ואוזלת היד הללו באות לידי ביטוי, מזה שנים רבות, גם בעובדה שחלקים נכבדים ממזרח ירושלים מהווים "שטח הפקר" אשר המשטרה נרתעת מלהיכנס אליו. כתוצאה מכך, נוצרה באזורים אלו מציאות פרועה ובלתי נשלטת, המהווה קרקע פוריה להתפתחותם של גידולי הפרא בדמותם של המסיתים, פורעי החוק והמחבלים (אשר יורים מתוך שכונות אלו בנשק חם לעבר השכונות היהודיות), ואשר עלולים לדרדר את המצב בצורה חמורה, ואף להביא להתבססותם של ארגוני טרור עולמי – כדוגמת אל-קאעידה ודאעש.

באזורים אלו מתרחשת בניה בלתי חוקית בהיקפים נרחבים, התחמקות מתשלומי חובות ומסים, אלימות ופשע, הלבנת הון, והשכונות הערביות משמשות גם כמקום מקלט ראשוני עבור גנבי רכב רבים (ירושלים, ע"פ נתוני חברת "איתוראן", הינה העיר בה מתבצעות גניבות הרכב הרבות ביותר בארץ).

על-מנת לטפל בגילויי האלימות מסכני החיים, ועל-מנת למנוע את המשך ההדרדרות במצב, וכן על-מנת למנוע את המשך התבססות החמאס ואת כניסתם לשטח של גורמי הטרור העולמי, אין מנוס מלהיכנס לשכונות הערביות, עם נוכחות מסיבית וסמכויות מוגדלות, ולטפל במצב מהשורש. כניסה זו תאפשר גם את שיפור השירותים העירוניים באותן השכונות והורדת רמת האלימות והפשע בהן, טיפול בנגע גניבות הרכב (שמשפיע ישירות על כל תושבי העיר), את הפחתת ההסתה, ותביא ליצירת מציאות של שלטון חוק וסדר המאפשר חיים תקינים ("הווה מתפלל לשלומה של מלכות, שלאמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" – (פרקי אבות)). גם ראש העיר, ניר ברקת, הצטרף בימים האחרונים לדרישה זו להכנסת המשטרה לשכונות אלו, ואפילו גורמי שמאל דיברו על חשיבות מהלך שכזה.

במבט היסטורי בוחן, ניתן לראות כי לאורך השנים הרבות מדיניות הוויתורים וההבלגה, חוסר הנחישות, והפחד מ"מה יאמרו הגוים", מלווה את ישראל מזה שנים רבות, והיא שהביאה לנזקים עצומים.
מדהים להיווכח כי כבר לאחר מלחמת ששת הימים – שהייתה מלחמה מופלאה עם נסים עצומים – הזדרזו קברניטי ישראל לוותר על כל ההישגים שנרכשו במהלכה. בעוד שצבא מצרים העצום התפרק לרסיסים ואלפי חיילים השאירו את נעלי הצבא שלהם במדבר וברחו יחפים, בחזית הירדנית שאריות הצבא הירדני נמלטו מעבר לגשרי הירדן והעיר העתיקה והכותל המערבי חזרו סוף-סוף לידיו של עם ישראל, ובחזית הסורית המאיימת, שירקה אש על ישובי הצפון במשך שנים רבות, נטש הצבא הסורי את ציודו הכבד, 4000 מחייליו נמלטו לירדן, 3000 ברחו ללבנון, ואלפים רבים של חיילים פקקו את הכבישים במנוסה מרמת הגולן.

במדינות ערב ובברית המועצות היה חשש עצום שגם דמשק עומדת לפני כיבוש, וקציני המטה הכללי הסורי, שתוארו ע"י האמריקנים כ"מוגי לב במקרה הטוב או בוגדניים במקרה הגרוע" – מיהרו להימלט ממנה, כשאחריהם מגיעים גם שרי הממשלה הסורית, שנמלטו לחלב, עמוסים במטילי זהב ובמזומנים, ביודעם שלהגנת כל דמשק עמדה כעת חטיבה אחת בלבד (!).

אולם, בישראל לא נוצלה הזדמנות הפז ודמשק אפילו לא הופצצה, וזאת רק בשל החשש מ"מה יאמרו הגויים". יתרה מזאת, כשבוע ימים בלבד לאחר הנצחון הנסי האדיר, שהביא לישראל גלי הערכה והערצה בעולם כולו – ונתפס כנצחונם של הטובים על הרעים, והחלשים על החזקים - כבר התכנסה ממשלת ישראל לישיבה מיוחדת, במהלכה הוחלט על החזרת כל השטחים שנכבשו!!!

החלטת הממשלה נשמרה במשך שנים רבות בסוד, ואת הפרוטוקולים שלה זכו לראות עד היום רק אנשים בודדים. האמריקנים עצמם, שהובאו בסוד ההחלטה לא האמינו למשמע אזניהם – היתכן שמדינה שעמדה בפני ניסיון הכחדה, זכתה לנצחון מדהים, וקיבלה גבולות ביטחון ברי הגנה ונכסים כלכליים (בארות נפט בסיני ועוד) – מוכנה כל כך מהר לוותר על הכל, תמורת הבטחה ערבית לשלום?!

רק בחסדי ה' יתברך, לא יצאה תוכניתה של הממשלה לפועל – משום שמדינות ערב עצמן הכריזו בוועידת חארטום על סירובן להכיר בישראל, לפתוח איתה במשא-ומתן, וכן על סירובן להגיע איתה להסכם שלום (גם תמורת החזרת השטחים).

גם ערב מלחמת יום הכיפורים, התקפלו שוב מנהיגי ישראל מול חשש לחץ בינלאומי עתידי, וגם כאשר המוסד העביר לראש הממשלה ולשר הביטחון את ההתראה הסופית על מלחמה (בליל יום הכיפורים) – חששו גולדה מאיר ומשה דיין מלקבל את המלצת הרמטכ"ל ולהנחית מכת מנע מפתיעה על אויבי ישראל.

גם גיוס המילואים המלא עליו המליץ הרמטכ"ל עוכב בשעות יקרות, בשל אותו חשש (שמא ניראה בעיני הגוים שלא צודקים וכמחרחרי מלחמה) – ובשל כך ניצבו כוחות צה"ל בקווי החזית בנחיתות נוראה מול הצבא הסורי והמצרי שהיו מגויסים במלוא כוחם והנחיתו את המכה הראשונה בכל העוצמה רחמ"ל.

רק בניסים גדולים הצליחו כוחות צה"ל להתגייס בזמן מהיר (תוך 36 שעות התגייסו רוב היחידות – במקום 96 שעות כפי שתוכנן מראש) ולהגיע אל קווי החזית. אולם, עם ישראל שילם מחיר נורא על חוסר הרצון לתקוף ראשונים (ולהכניס אנדרלמוסיה ואף למוטט את מערכי האויב), ובחזי הקווית ספג צה"ל אבדות כבדות מאוד בשל הנחיתות הכמותית הראשונית והעיכוב בגיוס המילואים.

על אף הפקת הלקחים הנרחבת ממלחמת יום הכיפורים, הרי שהלקח המרכזי לצערנו לא נלמד עד היום: בענייני ביטחון יש להישמע רק לשיקול הצבאי, בלא להיגרר לחשבונות בין לאומיים, ובוודאי שאין לחשוש מלחץ פנימי של אמצעי תקשורת למיניהם. דוגמאות טובות לכך הן הנסיגה מלבנון בשנת 1985 ועסקת ג'יבריל (לחילופי השבויים) – שהביאו בראייה הפלשתינית לאינתיפאדה הראשונה, וזאת בשל החולשה העצומה שהופגנה מצד ישראל בשני האירועים הנ"ל.

יש לדעת כי בראיית הערבים (כפי שהיא משתקפת מדברי בכירים וממסמכים שונים וכו') גם הסכם אוסלו נחתם על-ידי ישראל רק בשל הלחץ שיצרה האינתיפאדה הראשונה, ולפיכך, מבחינתם, הפעלת הכח והאלימות הביאה לתוצאה הרצויה.

כך היה גם ב"הסכם חברון", שנחתם בהמשך להפעלת האש הפלשתינית באירועי "מנהרת הכותל", ובעקבות איום שלהם – שהועבר ישירות לפגישת פסגה בוושינגטון – בה השתתפו נתניהו, עראפת ימ"ש, מלך ירדן ונשיא ארה"ב קלינטון – הפלשתינים שיגרו באמצעות מנגנוני הביטחון שלהם, אזהרה כי אם לא יחתם הסכם אזי "בית לחם ורמאללה הולכות לפיצוץ". ואכן, האלימות, והאיומים, והלחץ האמריקני – הביאו את נתניהו לחתום על ההסכם.

מוחמד דחלאן סיפר, בשיחה גלוית לב, כי הבכירים הישראלים מכונים בפי הפלשתינים "לימון" – וזאת משום שכמה שרק יסחטו אותם, עדיין תמיד יהיה אפשר לסחוט יותר...

הפעלת האש הפלשתינית לאחר חתימת הסכמי אוסלו, והנסיגה החד-צדדית מלבנון (בחודש מאי 2000), הם שהביאו (לדברי בכירים פלשתינים) את הנכונות לפתוח במתקפת הטרור ובאינתיפאדה השנייה (בספטמבר 2000).

עוד יש לדעת כי מאז הנסיגה החד-צדדית מלבנון ניכרת עלייה משמעותית בסיוע הצבאי הניתן מאירן לחיזבאללה, ואירן החלה להעביר לרשותו של הארגון את רקטות הפאג'ר 3 (לטווח 43 ק"מ) והפאג'ר 5 (לטווח 75 ק"מ), ובהמשך גם את רקטות הזילזל (לטווח של 200 ק"מ) – עד הנסיגה מלבנון היו רקטות אלו נתונות בפיקוחן ואחריותן של "משמרות המהפכה" האירנים, ומלאחר הנסיגה עברו לרשות החיזבאללה). לאחר הנסיגה מלבנון, שנתפסה באירן ובמדינות ערב כהצלחה של החיזבאללה מול ישראל, סייעה לו אירן באופן מסיבי לבנות את מערך הרקטות, טילי הכתף נגד מטוסים (שהפילו מסוק ישראלי במלחמת לבנון השנייה), מערך טילי הנ"ט (שפגעו קשה בטנקים ובנגמ"שים הישראלים באותה מלחמה) ואת התשתית הצבאית (מנהרות, מערך פיקוד וקשר וכו').

אין שום ספק כי ההינתקות מרצועת עזה, הביאה לירידה גדולה נוספת בכוחה ההרתעתי של ישראל ובדימוי העוצמה שלה בעיני הערבים, ותרמה באופן ישיר לפריצתה של מלחמת לבנון השנייה, ולהתעצמות הצבאית הגדולה והמתמשכת של החאמס (שהחזיק ערב צוק איתן במספר רקטות דומה לזה שהיו לחיזבאללה ערב מלחמת לבנון השנייה). ברור כי גם הימנעותה של ישראל מכניסה קרקעית לעזה ומיטוט החמאס (ב"עופרת יצוקה", "עמוד ענן" וצוק איתן") – מביאה להמשך התפיסה של ישראל כמי שחוששת מהפעלת הצבא, מהפגנת כוח ומכל עימות, מתקפלת מול הלחצים הבין-לאומי, וחסרת עמוד שדרה אפילו בעניין הבסיסי ביותר - הגנה על חיי אזרחיה.

נדרשת באופן מיידי הפגנת ומימוש ריבונות ושליטה בשטח – בכל ירושלים, ללא מורא מ"מה יאמרו הגוים" ומאמצעי תקשורת כלשהו, רק כך נוכל להביא לרגיעה. מכל אחד מאיתנו בפרט נדרשת פעילות של מחאה, הפגנות, הבעת תמיכה, תעמולה ולעורר את דעת הקהל לפעולה וכו' .

עוד יש לדעת כי בניגוד לכל ההפחדות מכך ש"פעולה ישראלית" תבעיר את כל האזור כולו, הרי שמבחינה צבאית, אין בזה ממש, וזאת בעיקר בשל התפרקותו הכמעט מוחלטת של הצבא הסורי, מעורבותו העמוקה של חיזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה ובעימותים בלבנון עצמה (שגורמים לו לאלפי אבדות), התפרקותם המוחלטת של צבאות עירק ולוב (שהיו המדינות המרכזיות ב"מעגל השני" המקיף את ישראל), והמצב הקשה בו נתונות מצרים וירדן במאבק מול הגורמים האיסלאמים הקיצונים. מה גם שתשומת הלב העולמית והאזורית כיום מופנה כולה להתמודדות עם דאעש, ללא שום קשר לישראל. לפיכך, דווקא עכשיו זהו הזמן המתאים ביותר לפעול בנחישות ובעוצמה בירושלים (ברור אומנם שישמעו איומים מצד גורמים שונים במדינות שונות, אולם אלו יהיו מן השפה ולחוץ בלבד).