איך עושים שלום

לעיתים, במסגרת שיחות הסלון של יום ששי בערב, מועלת לדיון דילמת השלום.

הרי כולנו או בוודאי רובנו המכריע, רוצים שלום עם שכנינו. שלום אמת שיביא לאזורנו פריחה כלכלית ותקציבים גדולים למימון הרווחה ולהורדת יוקר המחיה.

ואז תמיד עולות לדיון התהיות הרבות סביב אופן ההגעה לשלום הנכסף. אין עם מי לדבר; אסור לסגת משטחי יהודה ושומרון; החמאס יחפור מנהרות שיגיעו לנתב"ג שלא לדבר על כפר סבא ורעננה; ת"א תהיה בטווח טילים מהגדה המערבית; כפר סבא תהיה בטווח הפצמ"רים; הסיכון רב מידי; ממילא כל מה ששכנינו רוצים זה לזרוק אותנו לים ועוד אמירות מוכרות דומות.

אז מה בכל זאת עושים? האם לא עושים כלום ומסתכנים בהידרדרות בשטח? האם לא מקשיבים לנאמר בעולם, עולם שאנו זקוקים לו על-מנת להתקיים? האם, לחלופין, לוקחים סיכונים ומוותרים פה ושם בתקווה שזה יספיק? אולי נגזר עלינו לחיות על חרבנו לעד...

האמת היא שאין לי מושג איך עושים שלום ומה שיותר חשוב, אני גם לא צריך לדעת איך עושים זאת.

אחת לתקופה אני מוזמן לקלפי על-מנת להצביע: מי אני רוצה שינהיג אותנו. רוב רובם של אלו שעבורם אנו מצביעים רוצים שלום ומבטיחים, בצורות שונות, להגיע לזה. אותם אנשים גם מבטיחים הבטחות שונות בתחום החברתי והכלכלי שמושתתות על כך שיהיה מספיק כסף בקופה או במילים אחרות, יופחת תקציב הביטחון הענק ושוב במילים אחרות, לאחר בוא השלום.

אז הסיפור פשוט למדי - בחרנו מנהיגות שאמורה, בין השאר, לספק לנו את השלום המיוחל. מאחר שהיא לא הצליחה לספק את הסחורה, יש לדאוג להחליפה במנהיגות אחרת. אם המנהיגות החדשה תצליח להביא שלום, מה טוב. אם לא תצליח, צריך גם אותה להחליף עד שימצא מישהו שמסוגל. וכך הלאה.

אם המנהיגות הנוכחית הייתה מודיעה בעת היבחרה כי לא ניתן להביא שלום ושיהיה עלינו לחיות תחת איומי מלחמה ותקציב ביטחון ענק עד קץ הדורות ולמרות זאת הייתה נבחרת - זה בסדר. במקרה זה אי-הגעה להסדר שלום אינה מהווה אי-עמידה בהבטחות לבוחרים ואם אלו בכ"ז בחרו במנהיגות כזו, אין לבוא בתלונות לאיש. אבל אם הובטח לנו שלום וביטחון, תועיל הממשלה הנוכחית לאפשר למישהו אחר לנסות.

ולסיכום - הגיע הזמן שמי שלא מספק את הסחורה יזוז לאחור וייתן למישהו אחר לנסות.