פרס ומרעיו מתפרצים לדלתיים פתוחות

חכמי ניתוץ תדמיתו של יצחק רבין, ממשיכים בשלהם ומגייסים לשם כך את כל "התותחים הכבדים" שלרשותם, לרבות ה"הוביצר" האולטימטיבי שמעון פרס. בעצרת בככר רבין בת"א, אמש (1.11.14), שוב הוכיח פרס ניתוק מהמציאות כאשר הסביר לשומעיו שמי שמתנגד לשלום הינו הזוי.

ואני אומר זאת למרות שאני מסכים עימו. ואם כך מדוע אני מכנה אותו "מנותק מהמציאות"? משום שאחרי עשרות שנות פעילות פוליטית כמעט בכל תפקיד אפשרי ובלתי- אפשרי בישראל, פרס עדיין לא למד שאין בישראל מי שמתנגד לשלום. השקר השכיח של השמאל, הקושר עמדות לאומיות, זיקה לארץ ישראל וצורך לשמר ערכים ונכסים היסטוריים, כחלק משיקום לאומי ארוך- טווח עם התנגדות לשלום, יצא כבר מן האופנה. פרס, שעוקב בקפידה אחר ננו-טכנולוגיה מתקדמת, אינו מסוגל להבחין בכך; לא הוא, לא יוזמי העצרת ולא מי שהזמין אותו לנאום בה.

קיים ויכוח בציבור ויכוח לגבי השלום, בכך אין ספק. אולם הוויכוח הוא על מחיר השלום ולא על השלום עצמו. הוויכוח הוא על ההבדל בין השקפה הגורסת שהתנהלותם רבת-השנים של הערבים ובכלל זה תוקפנותם המתמשכת, מעשיהם בימים אלה ממש, וסרובם לנהל מו"מ עם ישראל על בסיס של הדדיות - הם הוכחות לאי-רצונם בשלום.

לעומת השקפה שבאה לידי ביטוי בעצרת אמש ובדבריו של פרס, שאינה מוכנה לקבל טיעונים אלה או טיעונים אחרים כלשהם לבד מאמונותיה שלה בשלום משל הוא כורח עולמי או מקומי. אמונה בפוליטיקה היא יועצת אחיתופל, היא אחותה הבכירה של "קונספציה", אותה רעה חולה שהביאה עלינו את מלחמת יום הכיפורים, את הסכמי אוסלו ואת מלחמת לבנון השנייה. זו אמה הורתה של ססמת הסרק "שלום עכשיו", שממנה הושמטו במתכוון המילים בכל מחיר...

הוויכוח הוא לא רק על הכוונות הערביות ועל הנכונות הערבית להסדר, אלא גם על המחיר שראוי לשלם, על העיתוי בו להכריז על מחיר זה ועל חכמת ניהול המו"מ. שעה שישראל מחפשת מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים - ולאחרונה אפילו תום פרידמן, מיודענו מה-"ניו-יורק טיימס", התחיל להבין שזאת הדרך היחידה שיש לה אולי סיכוי - מחפשים הערבים כפיה.

כפיה מדינית, כפיה כלכלית, כפיה בינלאומית, כפיה באמצעות אלימות; אבל לא מו"מ. רק כפיה. גם התוכנית הסעודית היא ניסיון כפיה או תכתיב. התכתיבים של אבו-מאזן כתנאי למו"מ הם ניסיון כפיה. השאיפה של הרש"פ לכפות על ישראל הפסקת מהלכים באיו"ש תוך השארת כל היוזמות הפתוחות בידה היא כפיה. ההתנהלות של חמאס - שותפו הפוליטי של אבו-מאזן - בכל עניין ונושא, הוא ניסיון כפיה של עמדותיו ובמקרה הטוב יותר סחיטה. כך לא עושים שלום! כך פוגעים באמון, כך מעוררים תגובות שכנגד וכך מערערים את הסיכוי להסדר.

פרס באיוולתו, ולא רק הוא, חוזר וכושל באי-ההבנה הבסיסית שהפעלת לחץ חד-צדדי על ממשלת ישראל, גם הוא ניסיון כפיה, ולהסדר של כפיה עם ישראל איננו מוכן.

הפילים הפראיים של הסכמי אוסלו, באמוק חסר שליטה ובקרה בנוסח "תמות נפשי עם פלשתינים", המשיכו אתמול לדהור בככר רבין. החידוש היחיד לכאורה, היה בקריאה להסדר אזורי. אלא שקריאה זו חסרה את האלמנט החשוב ביותר שיכול היה לקנות לה משקל סגולי חדש - סבלנות, אורך-רוח וזיהוי נכון של האינטרס הישראלי האמיתי.

הסדר אזורי או הסדר דו-צדדי, הם למעשה אותה תוצאה סופית שהיא תכלית ההסכם עם הערבים - סיום הסכסוך, הכרה הדדית, ויישוב המחלוקות במו"מ על בסיס של הדדיות. השוני הוא ב"מוקדם" ובמאוחר" - קודם הבנות עם הרשות הפלשתינית וא"כ השלמת ההסדר עם העולם הערבי-סוני המתון יחסית; או סדר הפוך. נדמה לי שמהלך סימולטני אינו אפשרי, מפני שבעולם הערבי יצטרך להיווצר מנגנון אכיפה של החלטות, מנגנון שאינו קיים כרגע. ומשיהיה קיים, הוא יהיה גם בר השיח וגם הפוסק האחרון. ולהיווצרותו דרוש אורך-רוח.

האמת היא שזה היה המצב מימים ימימה, אלא שפרס וחבריו לאובססיה לא הבינו זאת, או בחרו להתעלם מכך. הרעיון "שתנועת העבודה" תשיג את ההסדר המדיני השני הכי חשוב בהיסטוריה של ישראל אחרי הסכם השלום עם מצרים שאותו הביאו בגין והימין, העביר את כולם על דעתם, והוא ממשיך לעשות כן גם עכשיו.