היום שאחרי

יש מן הרשעות, כאשר המגרשים מדברים על "היום שאחרי". אדם עומד לעקור לחברו עין, ומתוך דאגה כנה ועניינית מכין אותו "ליום שאחרי". למשל, איזה סוג של רטייה ישים על ארובת עינו העקורה. תודה, מוחלים על הטובות. ספק, אם יהיה בכלל "יום אחרי" משותף, בין מגרשים למגורשים.

לעומת זאת, כדאי לחשוב על "היום שאחרי" בעיני הערבים, שעקירת היהודים את עצמם לדעת, נפלה להם כמתנה מהשמים. כאן אין צורך לנחש. הכל כבר נאמר בשירו של מחמוד דרוויש "העוברים בדיבור העובר", שלפני 17 שנים עורר אצלנו הרבה זעם, והיום הוא נקרא כדברי נבואה. הנה כמה שורות:

"הוי העוברים בין המלים העוברות,

שאו את שמותיכם והסתלקו...

גינבו מה שתרצו מתכול הים ומחולות הזכרון...

אל תעברו בינינו כחרקים מעופפים...

יש לנו מה לעשות באדמתנו...

קחו מן העבר... אל שוק העתיקות

והחזירו את שלד העצמות אל הדוכיפת...

קיבצו את אשליותיכם בבור נטוש והסתלקו...

תשכנו היכן שתרצו, אך אל תשכנו בינינו...

תמותו במקום שתרצו, אך אל תמותו בינינו...

צאו מאדמתנו, מהיבשה שלנו, מהים שלנו...

מהפצע שלנו, מכל דבר...

אתם העוברים בין המלים העוברות".

(מעריב, 25.3.88, תרגום: סיהאם דאוד)

אלפי היהודים שנגזר עליהם "לעבור", שערותיהם סומרות למיקרא שיר "המלים העוברות". הקוראים את השיר בשפת המקור ילמדו מן "היום שאחרי", שנבואה שהתגשמה על 25 כפרים ציוניים, עתידה להתפשט מן הים ועד הנהר, וכי ארעיות היישות היהודית "הצלבנית" אינה חלום אלא מציאות.

על-פי הסקרים האחרונים חוללה "ההינתקות" מהפך בדעת הקהל הערבית, וכעת רוב גדול מאמין שהטרור ניצח, והוא שגרם ליהודים להיות "עוברים" מן הרצועה וצפון השומרון. עוד מעט - כמאמר המשורר - ומ"גוש קטיף","נווה דקלים","גני טל","שירת הים", "בדולח", "פאת שדה" לא יישאר כלום מלבד "מלים עוברות". כי גם הקהילות עוברות, האנשים עוברים והרכוש עובר.

ערב מלחמת העצמאות סיירו ערבים בישובים יהודיים וחילקו ביניהם בתים, נערות, פרות. היום, המשנה לראש ממשלת ישראל מסמן לערבים את התשתיות, הבתים, המוסדות, המפעלים, החממות - את כל הנכסים "העוברים".

והרמטכ"ל, שביקש "לצרוב בתודעתם", האם הוא יודע מה הוא צורב כשהוא מכין את הצבא ל"פינוי"? את תל-אביב ואת הקיבוץ שלו הוא צורב! ואבי התגשמות "המלים העוברות", האם הוא יודע שככל ששימעו כגיבור ישראל גדול יותר - כך השפעת המעשה על "היום שאחרי" תהיה קטסטרופלית ומדממת יותר?

אך לא רק את זרעי המלחמה הבאה זורע "הפיילוט" השרוני, הניסוי הראשון הזה, של "מעבר" יהודים בתוככי ארץ ישראל. התמונות שתופענה על המרקעים, של יהודים גולים ורכוש יהודי שהיה לזרים, יזכירו לרבים את יצירותיו של מרק שאגל, עם היהודי הנודד החובק ספר תורה ובתוכו "המלים העוברות", בעוד אשר כל דבר ממשי שהיה שלו - השטעטל, הפרה, הכינור, האורלוגין - מרחף, מהופך, באוויר.

בשירו, ביטא מחמוד דרוויש את מישאלת עמו לגבי עתיד היהודים בא"י, אך בלי משים צייר ביד אמן גם את קללת היהודים בגולה, "העוברים בין המלים העוברות". אלא, שאנחנו דימיינו לעצמנו שכאן, בנחלת האבות, קללת הגולה לא תשיגנו, ולשם כך הקמנו במאמצים על-אנושיים את מדינת היהודים. היום ההוא, בו יוכח, חלילה, כי קיום יהודי ורכוש יהודי יכולים להיעקר גם בתוך א'י, ובמו ידי המדינה הזאת בעצמה, תינטע בלב האויב ומשוררו האמונה, שגם היא - סופה ש"תעבור בין המלים העוברות".