התנגדות הערבים לנוכחות יהודית כלשהי בהר-הבית, מקורה בחטא הקדמון של משה דיין. יהירותו 'להבין' את הראש הערבי, הולידה בכיה לדורות. דיין קיווה ברוב איוולתו, שמסירת מפתחות ההר לידי הוואקף והסרת דגל ישראל שהתנופף על ראש מבנה כיפת הסלע, ייענו במחווה של הוואקף, שיואיל בטובו לפתוח את ההר גם לתפילות יהודים. כך ביקש לצוד שתי ציפורים ביריה אחת: לבצע מחווה אבירי כלפי הערבים, ולשחרר את ישראל "מעולו של הדתיקאן הזה", כפי שהוא עצמו הגדיר את הר-הבית.
מהלך זהה רקח דיין לגבי מערת המכפלה. אלא שהתנגדותו העיקשת של הרב הראשי לצה"ל אלוף שלמה גורן ז"ל, עד כדי סירוב פקודה, היא שהצילה את המערה ממלתעות הוואקף. אלמלא נהג כך, הייתה גם מערת המכפלה הופכת ללא ספק לזירת סרבנות איסלמיסטית נוספת, בכל הנוגע לתפילות יהודים.
סיפורו של סירוב הפקודה שמנע סגירת המערה בפני היהודים, סופר על-ידי הרב גורן בשנת 1986, שמונה שנים לפני פטירתו, לד"ר יוסף שרביט, אז סטודנט צעיר באוניברסיטה העברית, וכיום מרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. וראוי להתחיל את סיפור הראיון, דווקא במילותיו האחרונות של הרב גורן בראיון: "ללא המאבק הנחוש שלנו, היינו היום מחוץ למערת המכפלה, כמו שאנו היום מחוץ להר-הבית". כמה צדק הרב גורן. כמה טעה דיין.
חברון שוחררה עם יריה אחת
הנה תמצית דבריו של הרב גורן (המופיעים במלואם באתר מינהלת המערה, ומוקלטים במדיה דגיטלית): "ביום ששיחררנו את ירושלים, את הר-הבית ואת הכותל המערבי, בצהריים, החלטתי לעבור מירושלים לגוש עציון... ידעתי שאנחנו מתכוננים למחרת היום, ביום ה' בבוקר, כ"ט באייר, להתקדם לחברון, כדי לשחרר אותה.
"...אמרתי בלבי, אני מוכרח להיות הראשון בחברון, כשם שהייתי הראשון ליד הכותל... חטיבה 16, חטיבת ירושלים, התקדמה לכיוון הגוש... [עקפתי] עם הנהג שלי... טור של טנקים, של חי"ר, טור ג'יפים והסיירת... כבר ליד חלחול שבדרך, היו מונפים דגלים לבנים.
"...המשכנו לתוך חברון, ומצאנו את עצמנו ברחוב הראשי... מכל המרפסות הונפו סמרטוטים לבנים, סדינים לבנים... [כך] חברון שוחררה ללא יריות, זולת היריות שאני יריתי. לקחתי את העוזי שלי ויריתי כמה צרורות, להודיע כי חברון שוחררה והיא בידנו.
"...אמרתי בלבי, הדבר הראשון שעלינו לעשות, זה לנסוע למערת המכפלה... רציתי להתפלל בתוך המערה... [עד ש]שמענו טירטור של הטנק הישראלי הראשון... לקחתי מהטנק דגל ישראל, שאותו רצו לתלות על העירייה של חברון... עליתי על הצריח של טנק השרמן, ותליתי את הדגל.
"...[אסרתי] על הערבים להיכנס למערה במשך 40 יום. טענתי בפניהם שהם גירשו אותנו מהמערה [ל-]1,200 שנה, הם לא יורשו להיכנס 40 יום. במשך תקופה זו קיפלתי את כל רכוש הוואקף והשבתיו לבעליו... בכ"ט באייר אחה"צ, בשובי ממערת המכפלה לירושלים... פגשתי את משה דיין בדרכו לחברון. עלו בליבי חששות, כי יכלכל את הצעדים הקשורים למערת המכפלה לטובת הערבים, ובזה תהיה נסיגה מההישגים שהשגתי... עוד באותו לילה לקחתי ממשרדי במטכ"ל ארון קודש, ספר תורה ותשמישי קדושה. ביקשתי להזדרז ולקבוע עובדות.
לחלוץ נעליים בכניסה למערה
"...באהל אברהם הוכנסו כל הפריטים האלה, כבר אור ליום שישי ל' אייר... במשך החודש בו חיל הנדסה ביצע שיפוצים במערה, נסגרה המערה לערבים... עד אשר משה דיין פגש בג'עברי ובקאדי של המערה ועשה עמם הסכם... 'הוסכם כי תינתן להם בחזרה מערת המכפלה', אמר לי. קיבלתי הוראה בכתב משר הביטחון, והרמטכ"ל
יצחק רבין, לפיה (א) עלי להוריד את הדגל מן המערה המהווה מסגד מוסלמי; (ב) עלי להוציא את ספר התורה וארון הקודש ואביזרי הקודש מן המערה; (ג) בתוקף תפקידי כממונה על המקומות הקדושים תחת הממשל הצבאי, עלי להורות ליהודים הנכנסים למערה לחלוץ את נעליים כנהוג במסגדים.
"...עליתי מייד למשה דיין והבהרתי לו דברים קשים מאוד: האם ידוע לך כי הנך מסגיר את המקום השני בקדושתו בארץ ישראל – מערת המכפלה, שנקנתה על-ידי אברהם אבינו, בה במשך אלפי שנים התפללו יהודים בבית כנסת ששהה בתוך המערה, עד אשר נאסרה עלינו הכניסה כליל על-ידי הממלוכים? עם ישראל לא יסלח לך. אין זה מסגד. הם הפכו מקום יהודי למסגד... זכותנו להישאר כאן. שבנו אל מקום יהודי שנשדד ממנו. הוספתי: 'על הדגל לא אתווכח איתך, אדוני השר, אף על-פי שלפי דעתי על הדגל להוסיף ולהתנוסס מעל המערה. אני לא אוריד את הדגל, אבל אם תשלח קצין להורידו, לא אצא למאבק על כך; אולם לגבי שתי ההוראות הנוספות – לא אתן להוציא את ספר התורה, או את ארון הקודש ולא אתן כי יחלצו נעליים בהיכנס יהודים למערה...
"...הודעתי לו מפורשות כי לא אקיים הוראותיו, ובזה אני מסרב פקודות אלה. עזבתי את המשרד שלו במנוסה. במשרדי ניסחתי מכתב למשה דיין. האמנתי כי מכתב זה ישנה את דעתו באורח מוחלט. למחרת, לפנות ערב, קבלתי מכתב מהמטכ"ל, ובו תיקון שתי ההוראות האחרונות, לפיו ביצוען נדחה עד להוראה חדשה...
"...לולא נאבקנו כבר בימים הראשונים של שיבתנו למקום, ספק אם יכולנו להתפלל ולהיכנס כיום; דבר שנראה לנו מובן מאליו. לולא נלחמנו בשצף קצף, היו מחזירים אותנו למצב 'המדרגה השביעית'. משה דיין ביקש, למעשה, להשוות את מעמדה של מערת המכפלה למעמד הר-הבית: הרוצה לקרוא רומן על הר-הבית הרשות בידו, המעוניין לקרוא פרקי תהילים ייעצר לאלתר... ללא המאבק הנחוש שלנו, היינו היום מחוץ למערת המכפלה כמו שאנו היום מחוץ להר-הבית".
