העדר מענה תקשורתי להסתה הפלשתינית

דומה כי המתיחות הביטחונית הגואה בירושלים וביהודה ושומרון כבר מטלטלת את החברה הישראלית ומייצרת תחושה של חוסר ביטחון וסוג של אבדן עשתונות.

מה שהחל כזעקה קורעת לב של מטיפים מוסלמיים וליבוי יצרים של בכירים בחמאס וברש"פ, לפיהם ישראל מאיימת להשתלט על הר-הבית ולטמא את מסגד אל-אקצה, מאיים להצית בעירה גדולה בעלת מאפיינים דתיים ולייצר מכנה משותף שיקים את כלל המוסלמים בעולם כנגד ישראל.

מן הצד הישראלי משתקף, לפי שעה, סוג של בלבול, כאשר מחד-גיסא נשמעות הצהרות נחרצות מהדרג המדיני והביצועי בדבר נחישותנו ויכולתנו לבלום את ניצני התבערה בהר-הבית ולהשיב את הרגיעה לירושלים, ומאידך-גיסא, אנו נחשפים לעליית מדרגה בהיקף הפיגועים כאשר המושג אינתיפאד'ה שלישית כבר אינו בגדר מילה גסה.

ישראל מתגדרת בעובדה כי עלה בידיה לדכא לחלוטין את האינתיפאדה השנייה, ולהשיב את הביטחון האישי לרחובות המדינה, הגם שזו גבתה למעלה מאלף קרבנות בנפש. ספק אם ידיה של ישראל תהיינה גם הפעם חופשיות די הצורך למגר את סממני ההתקוממות העממית באמצעים צבאיים בלבד, בהנתן האווירה הבינלאומי העויינת, לצד תשומות בלתי אחראיות של גורמי שמאל.

ברי כי הרגישות העצומה הגלומה בסוגיית הר-הבית מנוצלת באופן מתוכנן ע"י ההנהגה הפלשתינית כקרדום לחפור בו, באופן המשרת את הלוחמה המדינית האגרסיבית שלה במגרש הבינלאומי ובפרט בזירת האו"ם, בראש ובראשונה בהתייחס למעמדה של ירושלים. מציאות שהייתה מוסכמת כמייצגת סטטוס-קוו, הופכת באחת, בעיני הרחוב הפלשתיני, העולם הערבי ודעת הקהל הבינלאומי, לפרובוקציה דווקאית בהנחיית ממשלת ישראל, שתכליתה אכיפת שינוי כללי המשחק במקום הרגיש ביותר בעולם.

כך אפוא, מה שהחל כהסתה פלשתינית פרועה שיסודה בבליל של שקרים, המצאות ועיוות פני הדברים, מתקבע בתודעה כאמת עובדתית, שלא ניתן כמעט להזימה. לפתע עליית אישי ציבור להר-הבית מוצגת כהפרה בוטה של הסטטוס קוו, וכל ישראלי אחר הפוקד את ההר מוצג כמי שמטמא את מסגד אל-אקצה. גם אם יש כאן נסיבות מסוימות המסווגות ככאלה המתאפיינות כ-"טון שעושה את המוזיקה", דהיינו, ריבוי חריג של הצהרות לאומניות מצד פוליטיקאים הנמנים עם הצד הימני של המפה הפוליטית, הרי שבממד הפורמלי והמעשי, אין בכך שום הפרה של הסטטוס קוו.

שטח "בוער" הוא כר אידיאלי להפצתן המהירה של שמועות והקלטותן כאמיתות יצוקות בסלע. זהו הדלק המזין את ההתקוממות העממית בירושלים המזרחית והכפרים סביב לה, ומשם הזליגה אל עבר יישובים ערביים בתחומי ה-"קו הירוק" היא טבעית כמעט . כאשר כוחות משטרתיים פועלים בהר-הבית להפסקת יידוי אבנים מצד פורעים פלשתינים אל רחבת הכותל, מוצגת פעולתם כתוקפנות המאיימת על שלימות מסגד אל-אקצה. כאשר שוטרים מנסים לסגור את שערי המסגד כדי להפסיק ירי זיקוקין ובקבוקי תבערה, הם מוצגים כמי שהשחיתו כלי קודש מוסלמיים.

הספקטרום התקשורתי נשלט כל כולו בידי אמצעי שידור פלשתינים וערביים, המעניקים אמפליפיקציה רבת דציבלים למסרים המגמתיים המשחירים את פניה של ישראל כאויבת האיסלאם וככזו הפועלת לדחיקת רגלי המוסלמים מהר-הבית.

בהעדר מענה תקשורתי הולם בשפה הערבית מצידה של ישראל, כזה שהיה בו כדי לאזן ולו במעט, את מסרי ההסתה של הצד שכנגד, אין תימה כי ישראל מוצאת עצמה בעמדת מגננה הסברתית, כאשר המענה הישראלי מגולם בעיקר בצעדים ביטחוניים המתפרשים כמו בהכרח כהעצמת מהלכי דיכוי אכזריים כלפי אוכלוסייה פלשתינית הנתונה למצור מתמשך.

מעשית, אין למדינת ישראל כלים אפקטיביים להתמודדות אל מול הבליץ התקשורתי האנטי ישראלי העושה בנו שמות ומשמש קטליזטור להפיכתן של שמועות זדוניות לחומר נפץ של ממש. זהו גם במידה לא מועטה, אחד ממחוללי התגובות הדיפלומאטיות העויינות לישראל, מצד מדינות ערביות ומערביות. קשה להשלים עם מציאות שבה עמדתה של ישראל נבלעת בהמולת השקרים הפלשתינים, וקשה שבעתיים להיווכח כי ישראל היא בגדר נוכח נפקד בזירה התקשורתית בשפה הערבית בזירה הפלשתינית והאיסלאמית.

נראה כי מקבלי ההחלטות בישראל אינם נותנים דעתם למחדל מתמשך כה כבד, או שמא אינם מפנימים את חשיבותו של המדיום התקשורתי בשפה הערבית בהנתן מאפייני הסביבה המרחבית הסוערת, שבה אנו חיים. אטימות זו זועקת לשמיים גם נוכח בדיקה ממוקדת שערך מבקר המדינה בסוגיה זו (בשנת 2009) כאשר בדוח קטלני ממש שפרסם, הגדיר את המצב כ-"מחדל לאומי רב-שנים בתחום ההסברה לקהלי היעד דוברי השפה הערבית". בין השאר העיר המבקר "על המחדל המתמשך בכל הקשור לשידורי המדינה בשפה הערבית לתושבים הפלשתינים ברצועת עזה ובאיו"ש וכן לתושבי מדינות ערב השכנות ולכלל העולם הערבי. קהלי יעד החשובים הללו חשופים לחלוטין בחזית ההסברה לתעמולה מתמשכת של שידורי התחנות הערביות במרחב כולו, שעה שמדינת ישראל אינה פועלת למעשה בחזית קריטית זו באמצעות השידור הממלכתי בשפה הערבית בטלוויזיה וברדיו.

גם ערביי ישראל חשופים לתעמולה מוכוונת אנטי-ישראלית בשידורי רשתות טלוויזיה ערביות בלווין ובראשן תחנת "אל-ג'זירה", כמו גם לשידורי החמאס וחיזבאללה. ביטוי חריף לכך הומחש גם במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה ובעקבותיו."בסיום דבריו דורש המבקר כי על הממשלה "באמצעות המשרדים המופקדים על הנושא, ובראשם משרד ראש הממשלה, שבמסגרתו מטה ההסברה הלאומי, ומשרד ההסברה והתפוצות, יפעלו להפסקת הסחבת הבלתי נסבלת בכל הנוגע לשיפור ההכרחי של השידור בשפה הערבית הן לעולם הערבי, הן לתושבי רצועת עזה ואיו"ש והן לדוברי השפה הערבית בישראל".

אין מקום לתירוצים ארגוניים כאלה ואחרים, ולסחבת נוספת בסוגיה קריטית זו. יש להכיר בעניין זה כמשימה ברמה הלאומית ויפה שעה אחת קודם. לכן מצופה כי מקבלי ההחלטות ישכילו להציע תמהיל של אמצעים להתמודדות אל מול גלי השנאה וההסתה, שיכללו לצד אמצעי אכיפה ביטחוניים, גם פעילות הסברתית איכותית במישור הדיפלומטי, ומטבע הדברים גם יכולת לתקשר עם הציבור הפלשתיני והערבי בסביבה האזורית.