צוק איתן: פוסט טראומה

עוד יש משפחות רבות הנאבקות בכאב על היקרים להן. עוד לא נותחו והוצאו כל המסקנות ממלחמת "צוק איתן", על החיוב ועל השלילה - וכבר מלחמת גנרלים נמצאת בעיצומה. התופעה אינה חדשה. זה קרה כמעט בכל הקרבות מאז מלחמת השחרור. זה הגיע לשיא שלילי במלחמת "יום הכיפורים" ומלחמת הגרסאות עדיין לא שככה.

לצד מלחמות האלופים וגרסאותיהם, לקרבות בדרום עד צליחת התעלה ועד הניצחון המוחץ - וגם על הקרבות ברמת הגולן - היו לא מעט ויכוחים וגרסאות. גם בצפון היו גרסאות מעניינות, חלקן חד-צדדיות, חלקן ממבט לא אוביקטיבי.

ראה לדוגמה את קרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, ממנו אפשר לקחת כדוגמה לאחריות פיקודית ברמה מוסרית וצבאית גבוהה, את האלוף יאנוש בן-גל, שלמרות שלא היה בזירה בעת ההחלטה על-כניסת הכוחות לאזור בו התפתח קרב סולטן יעקוב בפיקודו של אהוד ברק, שהתברר ככישלון צבאי, לקח על עצמו את האחריות המיניסטריאלית פיקודית כמפקד הגיס הצפוני ושילם על כך מחיר יקר בהמשך, בדרך לרמטכ"לות. אבל בן-גל יכול להתנחם בכך, שמבחינה פיקודית, מוסרית, הוא עשה את המעשה הנכון ואילו אלו שהתחשבנו איתו בשלב מאוחר יותר, טעו בפרשנות, בגישה ובתוצאות.

ואם חשבתם שמלחמת לבנון הראשונה והשנייה עברו ללא מלחמות פוסט-טראומטיות - טעיתם.

יש פצעים שלא מגלידים

מה לא נאמר ומה לא נכתב על תפקוד המודיעין במלחמת "יום כיפור". מה לא נכתב על מלחמות זעירא את צבי זמיר ועל תת-אלוף יואל בן-פורת, מפקד 8200 (בגלגולו הקודם), שהתריע על סכנה פוטנציאלית שכדאי לבדוק אותה ולאשש אותה, ונדחה בבוז ובלעג בנוסח: "תפסיק עם הפאניקה הגלותית שלך", ועוד דברים רבים אחרים בנושא זה מצד קצינים בכירים וזוטרים, שהתריעו, הרגישו ונדחו בטענה של "סבירות נמוכה".

יש לומר בכנות, כי המודיעין הישראלי הוא בין הטובים בעולם, אך גם הוא, עם כל מעלותיו, יש לו גם חסרונות. הוא לא יודע ולא יכול לדעת הכל על כל מקום ועל כל תוכנית אופרטיבית.

החמאס לא נאיבי ולפעמים די אפקטיבי. גם הוא עובד עם מודיעין כללי ומודיעין שטח, ולא תמיד ניתן לנחש מהלכיו בשעת או לפני ביצועם.

ניהול מלחמת "צוק איתן"

לפי ההתרשמות בציבור, המלחמה נוהלה על-ידי הצמרת הביטחונית בראשות נתניהו, בצורה שקולה, נבונה ומאוזנת. התוצאות היו הרסניות לחמאס, ולמרות מספר הפתעות מקומיות מצידם, הם הפסידו בכל עימות והפסידו בגדול במבט הרחב הכללי.

שיטת המנהרות אינה המצאה של חמאס. כבר לפני מלחמת השחרור אנשי אצ"ל ולח"י ברחו ממחנות מעצר, באמצעות מנהרות. במלחמת העולם השנייה היו בריחות רבות וחלקן מפורסמות מאוד (הונצחו בסרטים), של בריחת שבויי מלחמה. בתקופת שלטון צה"ל בעזה, אחרי מלחמת ששת הימים ועד לנסיגה המלאה, ובעיקר בתקופת מלחמת אריק שרון במחבלים, תופעת המנהרות לבריחה והסתר היו נפוצות ביותר. גם במלחמות לבנון נתקלו במנהרות שהשתמשו בהן החיזבאללה בצורה מתוחכמת למדי, והחמאס בעזה למד ואפילו שכלל את השיטה, כפי שאכן התברר ב"צוק איתן".

נכון, המודיעין לא ידע על כל המנהרות, ועדיין לא יודע כמה נשארו, למרות שרובן פוצצו, אך הפוטנציאל עדיין קיים.

בהערת אגב צריך לציין, כי בחפירת המנהרות בזמן שלום עם החמאס, מתו בחפירת המנהרות כ-500 ילדים שהועסקו על-ידי חמאס ונתון זה לא מקבל ביטוי בדיונים העולמיים והאירופיים, ובסוף עוד חוששני ייחסו את זה לישראל.

לסיכום - מלחמת הגנרלים, הרמטכ"ל גנץ מול ראש השב"כ כהן (כלומר צה"ל מול שב"כ), שני הגופים המרכזיים במערכת הביטחון המופקדים על הגנת ישראל מבפנים ומבחוץ, מתקוטטים כמו שני מנהיגים בשכונה. זה עושה עצוב על הלב, עצוב על ההיגיון הציבורי והצבאי. הפגיעה בתדמית שני הארגונים מקרינה על הביטחון הציבורי של ישראל בארץ ובעולם. על ראש הממשלה לנקוט באמצעים מיידיים לעצירת התופעה.