אי-אמון שיפוטי

מנסיוננו כמייצגים שופטים בענייניהם האישיים, אנו מכירים מקרוב את הרגישות הרבה של שופטים לחשיפת פרטיהם. אופי הטיפול בתיקי השופטים הינו דיסקרטי במיוחד, עד לרמת שעות הפגישות המתקיימות במשרדנו. ואם רגישות בענייני דיומא - קל וחומר כאשר מדובר בחשד לעבירות מין לכאורה.

מכאן, מובן היטב רצונה של השופטת הטוענת שנאנסה בידי קצין משטרה, להצפין את המעשה ולא להניח לפרטים אינטימיים לדלוף אל ידיעת הציבור. נפגעות מין רבות מבכרות שלא להתלונן, וזאת מסיבות מגוונות: מנגנון ההדחקה הפנימי-נפשי; החשש שלא יאמינו להן; החשש שהתוקף ייצא נקי, בעוד היא תישא קלון נצחי בסביבתה הקרובה והרחוקה כאחד; החשש שהמשטרה תסגור את התיק מפאת חוסר עניין לציבור, או לחלופין יוטל עונש מגוחך על עבריין מין; החשש מדרך החתחתים הצפויה לנפגעות עבירות מין, והתחושה המתחדשת של בושה והשפלה נוכח התנהלותה של המערכת.

אצל שופטים - ההחלטה שלא למצות את הדין עם המעוולים כלפיהם בשל בושה, האשמה עצמית ופחד מחשיפה, מוקצנת אף יותר, כאשר ממילא חרדים שופטים לפרטיותם ועושים כל הניתן כדי שלא "להתחכך" עם הציבור, העלול להופיע באולמותיהם. שופטים פיתחו לעצמם "קליקות" סגורות ומקיימים מפגשים חברתיים בינם לבין עצמם, לרבות טיולים ואירועים חברתיים פנימיים.

ואם כך ביום-יום - שוו לעצמכם כמה מחרידה את השופטים המחשבה, שחייהם האישיים יוגשו לציבור ו"ייטחנו" עד דק בתוכניות טלוויזיה ורדיו, בכתבות בעיתונים ובאינטרנט ובשיחות רחוב וסלון.

אולם, למרות ההבנה להחלטת השופטת, הרי שהימנעותה מהגשת תלונה מביעה אי-אמון במערכת לה היא עצמה שייכת. ממש כשם שרופא יעדיף לקבל טיפול רפואי בבית חולים אחר ולא בבית החולים בו הוא עובד. בהחלטה שלא לערב את המערכת, ובכך למעשה להעניק "פרס" לעבריין - יש משום אמירה חד-משמעית כלפי מערכת אכיפת החוק.

הרי חדשים לבקרים אנו נחשפים לטענות של נפגעות תקיפה מינית בדבר המחיר האישי הכבד שגבתה מהן מערכת אכיפת החוק. נפגעות שבכל זאת בוחרות להתלונן, עושות זאת גם כדי למנוע מהאנס להמשיך ולפגוע באחרות, וגם כאמצעי בו מחזירה המתלוננת לעצמה את השליטה על חייה.

במקרה של נושא משרה ציבורי, במערכת הדנה בעבירות מין, יש להגשת התלונה היבט נוסף: הבעת אמון במערכת אליה אתה משתייך. מהיבט זה דומה, כי דווקא על השופטת מוטלת חובה מוגברת להתלונן ולהניח לרשויות החוק לעשות את עבודתן.

סירובה של השופטת להתלונן אמור להותיר חותם צורב בהתנהלותה של המערכת. אותן תלונות חוזרות ונשנות, של נפגעי עבירות, אשר קבלו על ההשפלה הכפולה שחשו בדרך החתחתים אותה נאלצו לעבור עד למיצוי הדין עם העבריין, הביאו לכך, שהשופטת מעדיפה שלא למצות את הדין עם העבריין לכאורה. המבוכה, הבושה והסבל המתמשך מההליך, אמורים להיות מנת חלקו של מבצע העבירה, ולא של הקורבן.

אם תעמוד השופטת בסירובה להגיש תלונה, לשמחתו של הנחשד בביצוע העבירה לכאורה, מוטב שהמערכת תקרא את הכתובת על הקיר ותמהר לבצע בדק-בית. דחוף לאתמול!