לא לברוח מהאמת

לביקורת בוטה זכה הוגה הדעות אשר גינצברג - אחד העם - כאשר פרסם בשנת 1891 את מאמרו "אמת מארץ ישראל". רבים לא סלחו לו, כי העז לצאת בביקורת קשה, ביקורת של אוהב, על יחסינו לערבים בני הארץ החיים בארץ ישראל.

אחד העם נשלח לארץ ישראל על-ידי הוועד האודסאי של "חובבי ציון" לכתוב דוח על מצב המושבות היהודיות שהוועד תומך בהן. את רשמיו פרסם במאמר שכותרתו הייתה "אמת מארץ ישראל". מאמר שנקטל, כי אחד העם העז לכתוב "שאנחנו נוהגים... כאשר יקרה לעבד כי ימלוך ומתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות, ומשיגים גבולם שלא בצדק".

שיח אלים וקשה התפתח נגד אחד מבכירי התנועה הציונית, שהעז לצאת בביקורת מקיפה יותר על כמה מהנחות היסוד של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל - " כי ארץ ישראל עתה כולה שוממה מדבר לא זרוע". לדעתו, אנחנו שוגים באימוץ המיתוס, שבאנו לארץ שוממה, ויתרה מזאת אנחנו שוגים באימוץ הנחה פוגענית בקביעה "שהערבים פראי אדם".

אחד העם כתב את ביקורתו מתוך אהבה ודאגה לקיומנו. הוא חזה, שחיינו בארץ הזו יעלו על שרטון של איבה, שנאה ומעגלי דמים בלתי פוסקים אם ננהג כלשונו "באיבה ובאכזריות ומשיגים גבולם שלא בצדק".

לצערי, אחד העם היה בודד בהנהגה הציונית בשנת 1891, כאשר חזר ודרש לא לדחוק את רגלי תושבי הארץ הזו, וכלשונו - "אם בני עמנו בארץ ישראל ... ידחקו את רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו... גם אם יחריש עד עת קץ, עברתו שמורה בלבו ונוטר..."

מערכת החינוך בישראל מונעת קיומו של שיח ביקורתי, שנכתב בדם לבו של אוהב. כל מאמר של אחד העם יש לו הכשר להיכנס בשערי מערכת החינוך ולהיפגש עם תלמידי מערכת החינוך, אבל חל איסור חמור על הכנסת המאמר "אמת מארץ ישראל".

כשם שאחד העם זעק נגד מעשי "עבד כי ימלוך" מתוך אהבה לארץ, כך יש להתייחס למי שמעלה שאלות ותהיות על מעשים כוחניים שנעשו כלפי אוכלוסייה ילידית, שאסור היה לעשותם במהלך חיינו בארץ הזו.

מתוך כאב של אוהב אבקש להעלות שאלות ותהיות על מעשים כוחניים שנעשו כלפי אוכלוסייה ילידית במאמר הבא.