על מי ימליץ משה כחלון להטיל את הרכבת הממשלה הבאה? ועל מי ימליצו החרדים? ומי המועמד המועדף על אביגדור ליברמן? המפלגות הללו מסרבות לענות על השאלה הפשוטה והחשובה הזאת, ומאותתות בכך שהכל תלוי באתנן שיקבלו. יש שם למי שעוסק במקצועו תמורת אתנן, אבל נעזוב את זה כרגע.

השאלה העיקרית היא, האם ציבור המצביעים אינו רשאי מראש לדעת מהי עמדתה של מפלגה בסוגיה מכרעת זו. מצד אחד, מותר למפלגות לשמור לעצמן את חופש התמרון, במיוחד אם אין להן מועמד מועדף מבחינה אידיאולוגית. מצד שני, אם אני מצביע למשל לישראל ביתנו, ייתכן שאני רוצה בראשות הממשלה את בנימין נתניהו, ואם אני בוחר בכחלון – אולי דווקא יצחק הרצוג הוא המועדף עלי; ואז, אם ההמלצות יהיו הפוכות, הרי שהשתמשו לרעה בקול שלי.

באיזון שבין שני אלו, אני מעדיף את מי שמדבר בקול ברור. זה לא רק עניין של מוסר ויושרה בסיסיים; זה גם מלמד על תפישת עולם, על אמונות, על קווי פעולה – ואלו בוודאי עדיפים על פני מי שמפזר ססמאות ומפריח הבטחות, שמאחוריהן אין משנה סדורה ותוכנית מעשית.

ברור לחלוטין במי תומך ישראל היום, ברור לחלוטין למי מתנגד ידיעות אחרונות. ובכל זאת, ראוי היה ששני העיתונים הללו – וכל אמצעי תקשורת שנוקט קו פוליטי מובהק – יצהירו על כך בריש גלי. זכותו של אמצעי תקשורת פרטי לתמוך במי שהוא רוצה ולהביע איזה קו שהוא רוצה; זה מקובל בעיתונים החשובים ביותר בארה"ב – אבל הם אומרים זאת במפורש.

הסיבה לכך פשוטה וברורה: אם ישראל היום שם בעמודו הראשון תמונה של בנימין נתניהו מדליק נרות חנוכה, אם פרשניו תוקפים את ציפי לבני ויאיר לפיד – מן הראוי שנדע שלא מדובר בשיקול עיתונאי-מערכתי גרידא, אלא בקו פוליטי (שמן הסתם מוכתב מלמעלה). כנ"ל כאשר ידיעות אחרונות ו-ynet מכריזים על כלכלת בחירות, מארחים את לבני ולפיד, ומלאים בסיפורי בכי ונהי על המצב הכלכלי הקשה. וזה נכון, כאמור, לכל אמצעי תקשורת. לפחות תטילו על עצמכם את חובות השקיפות שאתם דורשים מאחרים, ותהיו מספיק כנים וישרים כדי להגיד בבירור את מה שניכר לעין.

הרב שלמה אבינר נשאל בשבוע שעבר בשו"ת הסלולרי המתפרסם בעלון השבת "עולם קטן" באיזו מפלגה לבחור. תשובתו: "מוקדם מדי. נראה מה תהיינה האפשרויות". זוהי תשובה חמורה מאוד, שכן הייתה חייבת לבוא תשובה ברורה: זה עניין בינך לבין מצפונך ודעותיך, זה לא עניין לפסיקה רבנית.

מספרים של הרב שלמה זלמן אויערבך, הפוסק החרדי החשוב ביותר בישראל בעשורים האחרונים, שנשאל באיזו מפלגה הוא בוחר – בכוונה ברורה ללכת בעקבותיו. הוא חייך והשיב: "בשביל זה יש פרגוד". מה שנכון לגדול הדור החרדי, אינו מספיק נכון לרב ציוני. זוהי יומרה להפעיל משטרת מחשבות בשמה של הדת, להפוך את הציבור הדתי-לאומי לעדר חסר בינה, ולהכפיף כל פרט בו להנחיות של רבנים שכלל אינם מכירים אותו.

בשני פסקי דין אמרו למעשה לאחרונה השופטים המחוזיים יצחק ענבר ונחמה מוניץ את מה שעבדכם הנאמן טוען מזה זמן רב: רוב התביעות הייצוגיות אינן אלא כלי לסחטנות מצד עורכי הדין המגישים אותן. ענבר אמר זאת יותר בעדינות ומנע מעורכי הדין שכר טירחה בכלל, מוניץ אמרה זאת יותר בחריפות וקבעה שעורך הדין באותו תיק יקבל שכר סמלי בלבד.

ראוי שיתר השופטים העוסקים בתחום זה יגידו בצורה ברורה את אותם דברים, וכדאי שבית המשפט העליון ימצא את ההזדמנות לעשות זאת גם הוא, ולפגוע בצורה משמעותית בכיסיהם של אותם עורכי דין. התביעה הייצוגית היא כלי צרכני חשוב וחיוני, אך בפועל היא הפכה קרדום לחפור בו לקבוצה מצומצמת יחסית של עורכי דין, שתובעים כל מי שזז. מעבר לפסול המוסרי, האתי והמשפטי שיש בהתנהלות הזאת, מדובר כמובן גם ב"זאב זאב" העלול להביא לכך שהתביעות הראויות הבודדות יידחו גם הן.

מעבר לכך, כדאי שתהיה חשיבה מעמיקה על האפשרות של שינוי בחוק התביעות הייצוגיות, תוך חיפוש איזון בין השמירה ההכרחית על זכויות הלקוח לבין מניעת הסחטנות הקיימת כיום. כיוון אפשרי: מתן סמכות לבית המשפט לא רק להימנע מפסיקת שכר טירחה לעורכי הדין וגמול לתובעים, אלא גם לחייב את עורכי הדין אישית בתשלום הוצאותיהם של הנתבעים במקרים קיצוניים.

"נגיב במקום ובזמן שנמצא לנכון", הבטיח ברק אובמה בתגובה למתקפת הסייבר של קוריאה הצפונית על אולפני סוני בשל הסרט "ראיון סוף". המשמעות היא, כמובן, שארה"ב לא תגיב – אלא אם כן נפילת האינטרנט בקוריאה הצפונית השבוע היא התגובה שלה (ממש לא משמעותי למדינה בה האינטרנט ממילא מצונזר קשות). שהרי הכל יודעים: When you have to shoot, shoot! Don't talk, כפי שאמר אלי וולך בסרט "הטוב, הרע והמכוער".

חוץ מזה, שנדמה שאובמה הוא פחות או יותר המנהיג האחרון שצריך להתייחס ברצינות לאיומים שלו. זה אותו אובמה שהבטיח תגובה על השימוש בנשק כימי בסוריה, זה אותו אובמה שהבטיח שלאירן לא יהיה נשק גרעיני. במקרה של אובמה, הדיבורים מאוד ברורים – במובן זה שהכל יודעים שמאחוריהם לא יהיו מעשים של ממש.

ראו את התמונה הזו, שצילמתי השבוע בירידה ממצדה: הורים עם ילדים קטנים, ממש פעוטות, יורדים בשביל הנחש. וזה אחרי שראיתי משפחות שלמות מטפסות במדרגות מהארמון הצפוני, ואחרות מוליכות עגלות ילדים בין אתרי ההר. ואתה שואל את עצמך: איפה השכל? איפה ההיגיון? איפה האחריות?

מתברר, שיש הורים שצריך להגיד להם את המובן מאליו: זה לא בשביל ילדים קטנים. בדיוק כמו שבערוצי הטלוויזיה מסמנים גילאים מומלצים, בדיוק כמו שבמסלולי טיולים כותבים למי הם מתאימים, בדיוק כמו שבכניסה למוזאון יד ושם נאמר שהוא איננו לילדים מתחת לגיל עשר. אז נכון שאי-אפשר למנוע מהורים לעשות שטויות הגובלות ברשלנות, אבל לפחות אפשר להציב בפניהם אמירות ברורות, בבחינת "לא תעמוד על דם רעך".