מסע בעקבות הספר "בין ירושלים לחברון"

את טיולנו התחלנו בכנסיית בית-ג'מל המקסימה שליד בית שמש. "אתה יכול להאמין שבנוף פסטוראלי כזה יפה, אנשים נלחמו ודם רב נשפך כאן?" שאל ג'אקו עם יציאתנו ממתחם כנסית בית –ג'מל בדרכנו לעבר צומת העתיקות, בואכה תרקומיה. גם במקום הזה מזהיר אותי ג'אקו מהסכנה של להסתובב באזור בשעות החשיכה. "יש מחבלים מכפרי הסביבה שתופסים פה אנשים בלילה", הוא אומר.

לא נעים, שירותו הארוך במשמר הגבול באזור, בתקופה של אי-שקט גדול, הפכו אותו לחשדן מאוד כלפי הפלשתינים. אני נזכר בעצמי, בביקור שעשיתי פעם בעכו העתיקה, בפסטיבל עכו. התרחקתי מחברי איתם הגעתי למקום ונכנסתי למן מקום סגור, איני זוכר בדיוק מה. פתאום מצאתי את עצמי עם אנשים דוברי ערבים מסתובבים וממש נכנסתי לחרדה...

אזור הר חברון הוא כולו הרים, רבים מהם סלעיים עם טרסות שאי-אפשר לעבד אותן והרים רבים מנוצלים להפקת האבן החברונית המפורסמת, המשמשת לייצור שיש. כשאני שירתתי בחברון, אני זוכר שכולם דיברו בייחוד על "צומת הזכוכית", ששם היה בית חרושת לזכוכית. את מערת המכפלה, מקום שג'אקו הרבה להיות בו, פקדתי רק פעם אחת ואני זוכר עד היום את האווירה המתוחה שהייתה באזור, שנבדלה מהאווירה הרגועה בחברון עצמה.

"הנה הטראסות שהזכרת בספר שלך בין ירושלים לחברון", אמרתי בהתרגשות כאשר יצאנו לדרכנו במכונית. הדרך הייתה מדהימה ביופייה משופעת במטעי גפנים ירוקים הממוקמים חלקות חלקות, ממש גן עדן. הבטתי מסביב: בכל מקום כפרים נידחים, מהם מספר לי ג'אקו שהגיחו כל הזמן מחבלים. "פעם. להגיע לכפרים אלו היה צורך לנסוע כברת דרך עד שראית איזה חושה שנקראה בעגה הצבאית פאתי הכפר", אומר ג'אקו ומציין את השמות: א-שיוך, אל-ערוב בתור כפרים עוינים. אלו כפרים נטולי כבישי גישה ראויים, קשה להבין איך אותם כפרים שכוחי-אל מתקיימים שם. כסף רב מארצות ערב זורם ומאיץ את הבנייה הקובעת גבולות בשטח.

עצור! עוצר אותנו המחסום המשטרתי. השוטר מתריע בנו לא להיכנס לכפרים הערביים. ואכן בכל מקום כזה מוצבים שלטי אזהרה בולטים בכניסה לכפרים. הפלשתינים לא מעוניינים בעימות עם הישראלים והמשטרה שלהם פועלת למנוע איזה לינץ' שעלול להצית להבות... "כמה גיבורים הם אותם מתיישבים יהודים, שגרים באזור המסוכן", מתפלא יעקב.

אנו נוסעים בכבישים הצרים בדרכים של הר חברון. התנחלויות רבות קמו שם מאז היינו בצבא והכבישים השתנו, כמובן. ג'אקו נזכר, בהתבוננו בשיפולי ההרים: "פה היינו שוכבים לילות רבים, במארבים". עד היום שירותו באותה תקופה משפיע על ג'אקו. הוא כל הזמן מזהיר אותי לפקוח עיניים שמא איזה קנה רובה יצוץ ופלשתיני ינסה לצלוף בנו. "במקרה כזה, אתה מיד מתכופף!" מתרה בי יעקב ואני משיב לו בחיוך: "רק שאתה לא תתכופף ונדרדר לתהום..."

בתת ההכרה שלו חווה ג'אקו את הימים הסוערים של אז. כמה פעמים הוקפצו החיילים בעקבות פיגוע. הכול מסופר בספר. כמעט כל אזור הררי כזה, מזכיר לג'אקו את לילות המארבים שבילה שם. בייחוד הוא זוכר את הפחד לארוב במקום, כאשר חזירי בר, תנים, והרבה דורבנים מרחרחים כל הלילה מסביב ולא פעם גם נתקלים בך...

כשאנו יורדים מהאוטו לבקר באתר מסוים, אומר ג'אקו: מסוכן להסתובב פה בלילה, הרבה ישראלים נפגעו בידי חבלנים שחדרו בלילה מהכפרים. הוא מנתח את מידת הביטחון של כל מקום, על-פי האופציות שיש למפגע כזה להימלט במהירות מהמקום ולהסתתר באחד הכפרים. כשאנו מגיעים לאלון שבות מראה לי ג'אקו את המקום שבו נחטפו שלושת הנערים והמקום שבו עשו המחבלים פניית פרסה.

בייחוד מתמצא ג'אקו במערות הרבות שנמצאות באזור, עוד מהתקופות ההיסטוריות של הכיבוש הרומאי. אדמת החוואר נוחה מאוד לחפירה, הוא מסביר לי. אזור בית גוברין, שלא כל כך רחוק משם, מכונה "אזור אלף המערות". בספרו מתוארים בפירוש פלשתינים רבים שהיו מתגוררים במערות ואף מפגעים שהיו בורחים ומסתתרים שם.

הערב כבר יורד, עייפים מהנסיעה אנו חוזרים לביתנו שבאזור המרכז. עוד ימים רבים אחר כך אהרהר בנסיעה הזאת ובייחוד בסכנות הרבות שארבו לנו, אם אל ממפגעים, אז לפחות מהכבישים המפותלים, שהיום כבר שורצות בהם גם סכנות של פגיעה מרכבים פלשתינים. על כך יש בספרו של ונטורה, בין ירושלים לחברון, סיפור על אב, מתנדב בצה"ל בשטחים של אז, שבנו נחשף לפעולה כזאת. אז נהגו הפלשתינים להיצמד לרכבים צבאים ולנסות לדרדר אותן לתהום. בנו של הנ"ל, הקדים תרופה למכה ופתח באש על רכב כזה. על כך נשפט לשנים ארוכות בכלא...