העלאת גיל הפנסיה? לא עם "פטיש 5 קילו"

לפני מספר ימים ביקר בכיר לשעבר, מהאוצר, את הרפורמות השונות שיוזמים נערי האוצר באומרו שרובם בוגרי אוניברסיטאות ללא כל ניסיון ניהולי. את נכונות הביקורת אפשר לראות על פני יוזמות רבות כגון: תאגידי המים, הנמלים, חברת החשמל וכד' שעלו סכומי עתק ואף נכשלו. מי משלם את המחיר? האזרח. זה ששגה ביוזמתו הוא כבר בתפקיד אחר בסקטור הציבורי או הפרטי.

במקרים רבים כיוון השינוי המבוקש הוא נכון אך את חוכמת הביצוע לא לומדים, לרוב, באוניברסיטאות. במקרים רבים אין תחליף לבית הספר של החיים.

העלאת גיל הפנסיה היא מהלך מתבקש שאף יבוצע. השאילה היא איך.

בעבר בוצעו שני מהלכים להעלאת גיל הפנסיה. הראשון היה לפני כ-25 שנים בו ניתנה האופציה לעובדת להחליט מתי לפרוש בין הגילאים 60 (גיל הפרישה אז) לגיל 65. כ-50% מהנשים בחרו להמשיך לעבוד. המהלך השני העלה את גיל הפרישה של הגברים ל-67 ושל הנשים ל-62 באורח כפיתי על העובד והמעביד כאחד. מהלך כזה התעלם מכך שגיל הזכאות לקצבת זיקנה עולה אף הוא. ובארץ כשלנו הקולטת עליה גם בגילאים מתקדמים לקצבה זו יש משמעות בעלת משקל בהכנסות המקבל.

מדוע שהמהלך המוצע שהוא אף רצוי לא יבוצע כאופצית החלטה של העובד או העובדת? אולי אף לקבוע 72 במקום 70 כגיל הפרישה? לאחר מספר שנים אפשר יהיה לבדוק את אחוז המשתמשים באופציה ואז להחליט אם לחייב את כל העובדים אם לאו. אחרי הכל העלאת גיל הפרישה הוא מהלך שמחייב התאמות גם אצל המעסיקים והעלאתו הבלתי כפויה רצויה.

יש להבין שהעובדים שהם גורם ייצור אינם מכונות שגם הן גורם ייצור. מכונה אפשר להשליך לגרוטאות עובד הוא בעל ערך משל עצמו. אם העובדים/ אזרחים ייווכחו ששינויים הכרחיים מתבצעים תוך רגישות והתחשבות מקסימליים או אז יבצעו השינוי בהסכמה וברצון.