מסע צלב ישראלי

בין המאות ה-11 וה-13, לפני כ-900 שנים, יצאו צבאות נוצריים ביוזמת האפיפיורים לסדרת מסעות צבאיים. המטרה הייתה, שחרור ארץ הקודש משלטון מוסלמי והחלפתו בנוצרי וייסוד "ממלכת ירושלים". המטרה נתפשה כראויה, לפחות על-ידי הנוצרים, אך הדרך אליה, תרתי משמע, הייתה רצופה במרחץ דמים נורא של יהודים באירופה ובארץ ושל מוסלמים. ההצלחה הייתה זמנית, ובשורה התחתונה, לא הושגה המטרה.

בהשאלה, משמש המושג "מסע צלב", לציון כל מסע תעמולתי/מלחמתי מטעמים דתיים או אידיאולוגים ככלי להשגת מטרותיו.

מאז הוכרז על מועד הבחירות בישראל, דומה שלפרק היסטורי עגום זה הייתה עדנה, והוא קם לתחייה ומתבצע בלהט כמעט דתי על-ידי חלק מאמצעי התקשורת הן הכתובה והן האלקטרונית ועל-ידי פוליטיקאים כדי להחליף את השלטון.

הרצון להחליף שלטון הוא דבר ראוי ונכון, ומהווה כלל יסוד במשטר דמוקרטי. עם זאת, כשהדרכים ושיטות הביצוע סוטות מכל נורמה סבירה ומקובלת בחברה עם ערכי תרבות נאותים, אזי הופכת המטרה הראויה - לפסולה.

זה מספר שבועות נערך מסע אובססיבי של הכפשות ודמוניזציה עד כדי שלילת תוקף חוקי מזכאותו של מר נתניהו לכהן כראש ממשלה בישראל. כמובילו של מסע זה משמש העיתון של המדינה ושופרו האינטרנטי ynet . שותפים לו חלקים מהמגזר של אנשי הרוח, אנשים מן האקדמיה ואפילו ממלאי תפקידים בשרות המדינה. לצורך מימוש סיסמתם: "רק לא ביבי", כל האמצעים כשרים. וכך מגיעים לתקופת טרום בחירות, כשבמקום קיום דיון רציני בבעיות ובאתגרים הגדולים שניצבים בפני ישראל, הן בזירה החיצונית והן בפנימית, מנתבים את כל האנרגיות וממקדים את תשומת הלב, במחזור בקבוקים, גלידות פיסטוק, וסיגרים. בקצב הזה עוד יגיעו לחיטוט בתשמישי המיטה של ראש הממשלה.

הדברים אינם באים כדי להגן על מר נתניהו. יש מקום לביקורת, ואפילו נוקבת על מהלכיו הפוליטיים ולעל התנהלותו, אך האופן שבו נעשה הדבר על-ידי הגורמים שצוינו לעיל, הוא לא יותר מאשר הזניית ההליך הדמוקרטי. לנגד עינינו מתקיים מופע של מציצנות, רדיפה אחרי סנסציות וירידה לרמה הכי נמוכה של עיתונות צהובה, באופן מתוכנן, מאורגן ומתוזמן. חסרים לנו רק צלמי פפאראצי, אך מי יודע? עדיין יש די זמן גם לכך.

הפיכת מערכת הבחירות למעין אופרת סבון מטופשת, אמורה לעורר מחאה אצל כל אדם הגון. משום מה הזכירה לי הסיסמה:"רק לא ביבי" וכל המתלווה אליה,את הדברים שכתב גורג אורוול בספרו:"1984" לפני 65 שנה.האורוול מתאר שם מופע של שטיפת מוח המונית המכונה: "שתי דקות השנאה", בהן מעלים על המסך את דמותו של מי שהיה ראש המפלגה, ועתה הוא מוגדר: "כאבי אבות הבגידה... כל הבגידות, כל מעשי החבלה, הכפירה והסטייה, כולם מקורם במישרין בתורתו". ההמון כמובן משתף פעולה עם ההצגה ופוצח בזעקות, חרפות וגידופים. בימינו, האמצעים להשפיע על אנשים משוכללים ומתוחכמים יותר, וקל ליפול ברשת, אך לא חייבים! אנחנו מוגדרים כהומו סאפיאנס - האדם התבוני. אין כל סיבה שניתן לאינטרסנטים ללוש את מוחנו כאילו היה גוש בצק, ואין כל הכרח שנניח למושכי החוטים לנהוג בנו כמריונטות בתיאטרון בובות.

ולבסוף, גילוי נאות: אני מצביע בבחירות החל מסוף שנות החמישים. רק פעם אחת נתתי קולי לליכוד. גם הפעם, לא העליתי בדעתי להצביע עבור מר נתניהו. עתה, אחרי מסע ההשמצות והשנאה שמנוהל נגדו, בהחלט ייתכן שאצביע עבורו, ויהא זה רק כמחאה על מה שכיניתי מסע צלב ישראלי כנגדו.

ליריבו העיקרי - "המחנה הציוני"- לא אתן קולי. לנוכח העמדות שהביעו חלק ממועמדותיו ומועמדיו הבולטים, הרי שכנראה יש לנו התייחסויות אחרות למילה - ציונות זאת ועוד: מרת לבני ומר הרצוג העומדים בראש "המחנה הציוני" גוררים אחריהם כמה עניינים לא סימפטיים: הראשון - הסכם הפסקת האש עם החיזבאללה שבינתיים העלה את כמות טיליו ל-150,000, ותמיכה גורפת במעשה העקירה של גוש-קטיף על כל השלכותיה, והשני - שתיקתו מטעמים אידיאולוגים רעיוניים כדבריו, בפרשת עמותות ברק. לטעמי, אלו דברים חמורים בהרבה ממחזור בקבוקים ושאר ירקות, ואין בהם כדי לעורר אמון בדמויות האלה. הכינוי: "המחנה הציוני" אינו אלא עלה תאנה סמנטי, הבא לכסות על הכוונות האמיתיות. אפילו צבוע אפשר להגדיר כחיית מחמד, אך הדבר אינו הופך אותו לכזאת.

נאמר על בלעם שבא לקלל ונמצא מברך. ייתכן, אולי, שגם מערכת ההכפשה הנוכחית, תוצאותיה תהיינה דומות.