לאורך הים

במציאות של שכרון חושים, הסוחפת את דעת הקהל במדינת ישראל לתמיכה גורפת במהלכי מלחמות של ממשלות ישראל, אני מוצא עצמי השנה טרם תשעה באב חוזר לספר ירמיהו. חזרתי לספר המפגיש אותנו עם תיאורי חברה אחוזת שכרון חושים, התומכת במהלכים צבאיים של יהויקים, יהויכין וצדקיהו, מלכי יהודה, שהביאו לחורבן הבית הראשון.

מצויים אנו בתקופה של אבלות וצער. בית אלקינו היה לשריפת אש, העם יצא לגלות שממנה לא נגאלנו עד עתה, והפרוץ מרובה על העומד בכל הרבדים. האם זו סיבה לייאוש?

עשרה קבין של כאב ירדו לספרות המקראית, תשעה נטלה ספרות האהבה. אהבה, שרצתה להיות יפה, הייתה לאהבה עצובה רוית כאב, החושפת אותנו גם לגילויים, העולים על שרטון של אלימות קשה, והכל בשם האהבה.

נאמר: "משנכנס אב ממעטין בשמחה".

"ימי בין-המצרים", שתחילתם בצום י"ז בתמוז - שיאם ביומם האחרון: ט' באב. "בתשעה באב", מורה המשנה, "נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ב(י)תר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה" ("תענית" ד', ו').