"לא צמאי מלחמה אל הקרב הלכנו"

שנה חלפה. שנה של כאב וגעגועים. שנה שבה חצה השכול את מפתן דלתכן, וחייכן אינם עוד כשהיו. הוא התמקם לו, השכול, בכל פינה, נוכחותו הקבועה ממלאת את הבית.

הזיכרונות עדיין טריים, ועימם תמונות מרגעים בלתי נשכחים, בת הקול שמהדהדת והדברים שהבנים אהבו יותר מכול, ושנותרו כאבני דרך במסע החדש, החסר כל כך, אליו יצאתם.

"לא צמאי מלחמה אל הקרב הלכנו", כתב יוסף שריג זכרו לברכה ארבע שנים טרם נפילתו במלחמת יום הכיפורים. ואכן, הבנים שנפלו בקיץ החולף לא ששו אלי קרב ולא שאפו לסיים בו את חייהם.

הם אהבו את החיים והיו מלאים בהם. הם אהבו את המשפחה והחברים, ולכל אחד מהם היו תוכניות מרגשות לשנים הבאות. הבוגרים יותר שביניהם עסקו בדאגות היומיום, במשפחה שהקימו, ברעיה, בילדים.

הם, כולם, היו עולם ומלואו של תקוות ואהבות וחברויות ותחביבים אישיים, שמדינת ישראל נחשפה אליו, במלוא העוצמה, רק לאחר נפילתם.

אך בהגיע יום פקודה התייצבו ועשו זאת בנחישות ובאומץ, מאמינים בדרך ומכירים בצדקתה. נושאים על כתפם תרמיל של ערכים ומוסר שספגו מכם ההורים, בבית, מקרב בני המשפחה, הסביבה הקרובה ומערכת החינוך.

הם גדלו לתרבות של קדושת החיים, שלום ולאהבת האדם באשר הוא אדם, אך יצאו להגן על עמם וארצם אל מול ארגוני טרור המקדשים מוות, שעסקו בחפירת מנהרות תופת ולא היססו לתקוף את אזרחי מדינת ישראל תוך הסתתרות מאחורי אזרחיהם כמגן אנושי.

הבנים וחבריהם לנשק ששבו משדה המערכה, פעלו תוך שהם מודעים לגודל המשימה ולחשיבות המאמץ, ברעות ובאחווה, ממשיכים את דרכם של דורות קודמים אשר יצאו להגן על מדינת ישראל ואזרחיה.

שני לוחמים נותרו על אדמת רצועת עזה, סמל ראשון אורון שאול וסגן הדר גולדין זכרם לברכה. אנו, כקברניטים אשר שלחו אותם אל הקרב, מחויבים להשיבם לישראל.

איננו נחים לרגע, ופועלים ללא ליאות כדי שכך יהיה. הדרך קשה ורצופת מהמורות, שכן מולנו ניצב אויב אכזר ונטול כל רגישות אנושית בסיסית, אך אנו נחושים. זו חובתנו להם. זו חובתנו להוריהם זהבה והרצל שאול ושמחה ולאה גולדין ושאר בני ובנות המשפחות. זו חובתנו לחבריהם לנשק. זו חובתנו למדינת ישראל.

זו גם העת לאחל החלמה לפצועי המבצע, מי ששבו לבתיהם ומי שעדיין נמצאים בבתי החולים, ולחזק את משפחותיהם. אין זה פשוט לשוב לשגרת חיים אחרי פציעה גם אם כלפי חוץ התחבושות הוסרו והפצעים הגלידו. אנו כאן בשבילכם.

קהל נכבד,

המזרח התיכון כבר לא יהיה כפי שהיה. מדינות סביבנו מתפרקות, ואת מקומן תופס ערב רב של ארגונים, ישויות וקבוצות טרור, חלקם אכזר וחסר מעצורים. השבוע החולף הוכיח זאת, ומחייב את מדינת ישראל ואת צבא ההגנה לישראל להיות מוכנים וערוכים לכל התפתחות.

מן הראוי שיידעו החברים בקבוצות הטרור הללו, כי אם יפנו את נשקיהם לעברנו, אנו נרדוף אותם ונכה בהם בעוצמה בכל עת שנמצא לנכון ובכל מקום, לאורך הגבולות ואף הרחק מהם.

את חוסר היציבות באזור מזינה, מממנת ומחמשת אירן, שמנהיגיה אינם מהססים להפעיל, בין אם באופן ישיר ובין אם באמצעות שליחים, טרור חובק עולם שמאיים על משפחת העמים.

משטר דמים אשר חותר לפתח נשק גרעיני, ואם לא ייעצר, יהפוך מסוכן וקטלני עוד יותר. ההסכם הרע שעלול להיחתם עימו בימים הקרובים, רק מחדד את הסכנה.

אירן היא גם זו ששואפת לחמש את חמאס וארגוני הטרור האחרים ברצועת עזה, נגדם לחמנו במבצע צוק איתן והכינו בהם באופן חסר תקדים, וכן את ארגוני הטרור ביהודה ושומרון.

חמאס ספג את המכה הקשה ביותר מאז הקמתו. מאות מלוחמיו נהרגו ותשתיותיו הושמדו. חיילי וחיילות צה"ל פגעו בו מהאוויר, מהים ומהיבשה באופן שגרם לראשיו להבין כי לא נסבול פגיעה בביטחונם של אזרחי ישראל.

אך עלינו גם לזכור כי המציאות סביבנו אינה חדגונית, היא מורכבת ורבת פנים, וייתכן שגם בעתיד ניאלץ לשוב ולהכות בארגוני הטרור ברצועת עזה.

הגם שביחס לשנים עברו חווה הדרום שקט יחסי, איננו מתפשרים על ביטחונם של התושבים, ונדע לפעול במלוא העוצמה והנחישות אם נאותגר, אך גם באחריות ובשיקול דעת, כפי שנעשה במבצע צוק איתן.

חובתנו גם לומר לכן, משפחות, כי אנו מפיקים לקחים מהמבצע. בודקים וחוקרים, הופכים כל אבן כדי להיות טובים יותר בפעם הבאה, אם נידרש לה. את הדרוש תיקון אנו מתקנים בכל הרמות, היחידות והזרועות.

אורחים, משפחות,

שורת הנופלים במערכה, 67 לוחמים וחמישה אזרחים, היא פסיפס מרגש של מדינת ישראל ועם ישראל. חיילים בשירות חובה, סדיר ומילואים, בני כל העדות והמגזרים; מצפון ומדרום, ממזרח וממערב, ואף מעבר לים.

מי שנולדו כאן ומי שבחרו לעלות לישראל, חלקם כחיילים בודדים, ולקיים בה את חייהם. מהערים והיישובים, הקיבוצים, הכפרים והמושבים. חילוניים ודתיים. עולם ומלואו, מגלמים את כל הטוב והנאצל שיש בנו.

בהתגייסותם ובמעשיהם, סללו הנופלים וחבריהם לנשק גם את הדרך לגילויי ערבות הדדית יוצאי דופן ונדירים בעוצמתם בקרב אזרחי ישראל בימי המבצע, כלפי חיילי צה"ל ויישובי הדרום, שם גילו התושבים ומנהיגיהם עמידה איתנה ועוצמות אנושיות וערכיות שאין שניות להן.

כך באו לידי ביטוי חוסנה של מדינת ישראל ואחדותם של אזרחיה ברגעי מבחן. כפי שנכתב בספר שופטים, פרק כ', פסוק י"א: "וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים".

ולכן משפחות יקרות,

חייכן השתנו באחת בקיץ החולף. אין מזור לתחושת היגון ולחלל העצום שנפער. מילים אינן מקלות, ודברי התנחומים לא משיבים את האיבר שנקרע מגופכן.

אתן פוסעות בצעדים ראשונים לחיים שלא ציפיתם להם. במהלך הדרך ישנם, ועוד יהיו, רגעים קשים. הגעגועים, ועימם תחושת ההחמצה והשאלה איפה היו היום, לא ירפו לעולם.

דעו כי אינכן לבד. אנו כאן בשבילכן, נכונים להעניק את כל הסיוע הנדרש כדי שתוכלו להמשיך בחיים של עשייה ויצירה על-אף הקושי הכבד.

זו חובתנו לכן.

זו חובתנו לבנים שלא ישובו עוד.

יהי זכרם ברוך.