להשיב ביטחון לרחוב הערבי

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי וחברות הכנסת, עובדי ועובדות המשכן, מזכירת הכנסת וצופים יקרים, הגעתי לכנסת ישראל לזמן קצר, קצר מאוד. ובכל זאת, אני מבקשת לספר לכם מאין באתי ומה חשוב לי לקדם. גדלתי במקום צנוע, ברחוב קרן היסוד באזור ד' באשדוד, להורים טובים וצנועים שעלו ארצה מליטא - פאפא פיצה ומאמא סופה - ואת הייחוס המכובד שירשתי, כצאצאית של הגאון מווילנה, ינקתי מסיפוריו של אבא. הייחוס והנימוסים הליטאיים שעליהם חונכתי השתלבו עם משחקי מחניים בשכונה עם ילדי עולים מגאורגיה, לטביה, ליטא, רוסיה, מרוקו, רומניה, ועוד ועוד. לא עניין אותנו מי הגיע מאיפה, רק מי שיחק הכי טוב. כשאבא סיפר לי, בגיל 8, שנעזוב את הארץ לדרום אפריקה, הובלתי הפגנת ילדים מבית הספר היסודי "ארזים" נגד הגזירה. זה לא באמת עזר לי.

בהיותי בת תשע עברתי עם משפחתי לחיות בדרום אפריקה. התקופה הייתה פוסט אפרטהייד. חוקית, כבר מותר היה לאדם שחור לשבת על ספסל שכתוב עליו Whites Only - רק לבנים - אבל אף אדם שחור עוד לא העז באותה התקופה. אני זוכרת שכילדה לא באמת הבנתי על מה כל המהומה. הרי באשדוד שיחקתי מחניים עם ילדים מכל מיני צבעים. עוד מגיל 8, אחרי אותה הפגנה, ידעתי שאשוב ארצה ברגע שרק אוכל. ואכן, עליתי ארצה בגפי, בגיל 17, אחרי שסיימתי את התיכון. "חיילת בודדה" קראו לזה, "קטינה חוזרת". התעקשתי לסיים את לימודי התואר הראשון בבר-אילן במסגרת עתודה אקדמית בהצטיינות, כדי שאבא יהיה גאה. לשרת כקצינה בחיל המודיעין, למרות שנאלצתי להמתין ביחידת המעבר כחמישה חודשים - בכל זאת, עולה חדשה - ולסיים את התואר השני בהצטיינות, הפעם כדי שאימא תהיה גאה, ולהתקבל לקורס הצוערים של משרד החוץ.

בדרך לשם, עבדתי לאורך כמה שנים טובות במשמרות במלון שרתון תל אביב, כדי לחיות. לא ישראל הראשונה ולא השנייה - הייתי פשוט רות, קטינה חוזרת, עם ניצוץ בעיניים, עקשנית ונחושה לתרום למקום הזה. כשהגיע תורי לצאת לשליחות מטעם המדינה, במסגרת השירות הדיפלומטי במשרד החוץ, נלחמתי לצאת לקהיר. לא הכרתי אז כלל את השפה הערבית, שהרי לא גדלתי בישראל, ואני זוכרת היטב את הספקנות והתהייה של רבים במשרד החוץ על הרצון שלי לצאת בגפי למקום כל כך מורכב בלא שהייתה לי כל זיקה למקום או לשפה.

אבל אם נניח לרגע את הציניות בצד, הרי לשם כך עליתי ארצה, כדי לשרת את המדינה הכי הכי שרק אפשר. ומה יותר "לשרת" מאשר להיות נציגת מדינת ישראל במדינה מוסלמית עם כ-100 מיליון בני אדם? משרד החוץ העמיד לרשותי שני מורים פרטיים, שבמשך חודשים ישבו איתי שמונה שעות ביום ולימדו אותי לקרוא ולכתוב ערבית. מי שמכיר אותי כבר יודע: זה היה תחילתו של רומן. רומן שטרם הסתיים עם השפה הערבית והעולם הערבי, על ההזדמנויות והאתגרים שהעולם הזה טומן בעבור מדינת ישראל.

שלוש שנים חייתי בקהיר. אישה צעירה, יהודייה, אשכנזייה, נציגת השגרירות הישראלית (אומרת בערבית:). למדתי כל כך הרבה ברחובות המאובקים של קהיר: שלכל מילה יש לפחות ארבע משמעויות; שהדברים החשובים באמת הם תמיד מתחת לפני השטח ובין השורות; שסבלנות (אומרת בערבית:) היא ערך עליון. למדתי צניעות מהי, וירקתי דם בתחילת דרכי בניסיון לדבר (אומרת בערבית:) למדתי המון.

המשכתי משם לתואר שני נוסף בהרווארד, במסגרת מלגת קרן וקסנר, ושבתי ארצה לשרת את המדינה, הפעם כיועצת של הנשיא המנוח שמעון פרס. רות מאזור ד' באשדוד, זו שחזרה ארצה כחיילת בודדה, במשכן נשיא מדינת ישראל. הייתי גאה ונרגשת. בעשור האחרון שירתי כסמנכ"ל וראש האגף הבינלאומי במרכז השלטון המקומי. הכרתי את נימיה של מדינת ישראל, את הכפרים והערים, המרכז והפריפריה, הרחוב היהודי והערבי. וכל זאת תוך חיים משותפים עם אביב שלי והילדים המתוקים שלי בלוד, אחת הערים העתיקות והמיוחדות ביותר במדינת ישראל.

עברתי מסע בדרכי אל הדוכן הזה. מסע מרתק, מורכב, מאתגר, מלמד. כולנו עדים לכך שהארץ היום מלאה בעוינות ובציניות, בפילוג ובחשדנות. אבל היא גם מלאה ביופי, בטוב, ביוזמות מבורכות ובהרבה מאוד אהבה. אני רואה את היופי הזה, אני מריחה אותו, אני פוגשת בו הרבה. ולא, אני לא נאיבית. קשה להאשים יהודייה ששירתה בגפה כדיפלומטית במדינה ערבית במשך שלוש שנים בנאיביות. גם אם מאוד רציתי לא באמת יכולתי להישאר נאיבית במצרים.

למרות התקופה הקצרה שעומדת לרשותי ולמרות המורכבות הפוליטית, אנסה לעשות הכי טוב שרק אפשר. אפעל בכל כוחי במעט הזמן שיש לי כדי לקדם את הנושאים שאותם אני מקדמת זה שני עשורים: שילוב המיעוט הערבי במיינסטרים הישראלי, קידום לכידות חברתית וערבות הדדית בין השבטים השונים במדינה וחיזוק הקשרים בין העם בישראל לבין עמי האזור הערביים.

סוגיה אחת כאובה ובוערת במיוחד צורבת את גרוני - מכת האלימות והפשיעה שמשתוללת ברחוב הערבי. חובתנו המוסרית, הערכית והחוקית, של כולנו, להשיב את הביטחון לרחוב הערבי, לשלב כוחות, ליישם תוכניות שנכתבו ופורסמו למכביר ולהזרים להן תקציבים. על כולנו, החברה הערבית מחד ומוסדות המדינה מאידך-גיסא, לגלות מנהיגות אמיצה, להגביר אכיפה, לשלב תוכניות למניעת אלימות בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי ביישובים בחברה הערבית ולהעלות את הנושא לראש סדר העדיפות, כי המצב כבר מזמן יצא מכלל שליטה ועלינו להשיב את השפיות לרחובות של כולם.

אני אימא, וכאימא אני פונה לכל אם שאיבדה בן או בת באלימות המטורפת הזו ובוכה יחד איתך, כואבת את הכאב שלך: בואו ביחד נקדם פתרונות במקום לכאוב עוד. ברור לי שאינני יכולה לרפא את המחלה הזאת, האלימות והפשיעה ברחוב הערבי, לבד, אבל כן אפשר לעשות את זה יחד. אני מבקשת ומזמינה את מי שהנושא יקר לליבו, מתוך הבית המכובד הזה ומחוצה לו: בואו, בבקשה, נעשה את זה יחד.

בספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ו', נאמר: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם". על כך הגדיל לעשות רש"י ואמר שאם אין שלום אין כלום, והשכיל הרמב"ן ואמר: חשוב השלום לא רק עם השכנים אלא גם בינינו.

תודה רבה על הזכות ועל הכבוד.