"לא נשמור על ירושלים אם נגיד 'לא' לכל דבר"

מדברים הרבה על ירושלים המאוחדת אבל לא רק. לצערי נעשה גם שימוש בירושלים כדי לחלק את העם על-ידי מי שהפכו את ירושלים, סמל העם היהודי לדורותיו, לסיסמת בחירות. אני מציעה היום לכולנו לא להטיף ולחלק את העם לאוהבי ירושלים, למי שמחוייב לה ולמי שפחות. כולנו אוהביה ומחוייבים לעם ישראל לשמור עליה.

אני רוצה לדבר היום על ירושלים המאַחדת.

בכ"ח באייר 1967, במלחמת ששת הימים לא רק אוחדה ירושלים אלא ירושלים איחדה את העם כולו. תחושת השיבה - האיחוד של העם עם ההיסטוריה שלו - קיבלה ביטוי של תמונה בלתי נשכחת של הצנחנים במדים דומעים בכותל. אותה תחושת שייכות היסטורית הייתה של כולם, של כל הצנחנים שבכו בכותל מהלב ללא פקודה, צנחנים דתיים וחילונים, בני ערים וקיבוצים, מצביעי מפא"י וחירות, כולם-כולם הרגישו את אותה תחושה שחיברה את עם ישראל אז וצריכה לחבר אותו גם היום.

גם הקריאה "הר הבית בידנו" הייתה הרבה יותר מדיווח על תום קרב אלא על תחילתה של תקופה. ולעולם יהיה הר הבית המקום מתוכו משתלשל חוט הטבור היהודי במובן הדתי והלאומי.

ירושלים היא גם אותו חלום רחוק שגרם ליהודי אתיופיה לצאת למסע לארץ בו שכלו בדרך במדבריות אלפי אנשים שאת זכרם הם מעלים כל יום ירושלים.

ויש את ירושלים של היום בעולם הציני הזה בו אנחנו חיים היום. מסתבר שאין בלעדיות לתחושת הציניות לשנות האלפיים. וזה מה שכתב זאב ז'בוטינסקי בשנת 1929:

"רבים יצחקו היום בלעג, אם שוב אגיד כי יש נקודות קודש לכל עם ועם, כי לעוורים ולשוטים ולאביוני- רוח עשנו הציניזם המושל כעת בעולם התרבותי. אבל אני אומר, כי אומנם יש נקודות קודש. מהו הכותל המערבי? אפילו אחד על המאה מיהודי תבל לא ראה אותו, אפילו אחד מאלף לא ידע את דבריו ימיו - אבל נזדעזענו אף מתבוללים, אף המשומדים שבנו, כאשר נגעה יד הזדון בגל אבנים זה. אם תשאלוני: 'המבין אתה, מדוע?' אודה כי אינני מבין. גם אני חשבתי את עצמי מעריץ ההווה והעתיד, אשר יקר בעיניו בית חרושת חדש מכל חורבות העבר - וטעיתי. כי יש הגיון בחיים, הגיון, המצרף את המסורת של ימי קדם לעובדות של היום ולתוכניות של מחר."

[ז'בוטינסקי, "אד-דאולה מענה!" 'דאר היום' 23.10.1929].

מסורת של ימי קדם, עובדות של היום ותוכניות של מחר. מדינת ישראל צריכה שיהיה לה חזון שיתורגם לתוכנית, ואם מדברים על תוכניות של מחר - הדרך לשמור על ישראל, בטחונה, האינטרסים הלאומיים שלה ועל ירושלים וקדשיה היא תרגום החזון ליזמה ישראלית.

לא נשמור על ירושלים אם נגיד לא לכל דבר. אם מתוך פחד נאמץ סירוב למדיניות וקפאון לאידיאולוגיה. אפשר לרתום את העולם לאותם דברים שחשובים לנו, שאיתם נוכל לשמר את ישראל כבית לאומי לעם היהודי ומדינה דמוקרטית - שירושלים בירתה - ובלעדיהם לא יכון הסכם.

ונחזור כדברי ז'בוטינסקי לעובדות של היום – ירושלים היא גם אנשים והחיים של היום, ואם נצרף את המסורת של ימי קדם לעובדות של היום ולתוכניות של מחר, נבין שאיננו יכולים רק להתרפק על העבר בלי לקדם את עניינינו, בלי ההווה.

ולא די לדבר על ירושלים של מעלה בלי לדאוג גם לירושלים של מטה, והתרבות בת אלפי השנים שמסמלות האבנים צריכה להיות מחודשת בתוכנית מעשית לירושלים של היום. וסימני החיים של אלפי שנים אחורה צריכים להיות מחודשים בסימני חיים של צעירים שמוצאים בירושלים בית והשכלה, פרנסה וחינוך לילדים ותרבות ובילוי שמאפשרים לחיות בה.

כל אחד מאזרחי ישראל צריך למצוא בירושלים סיפוק למעגל חיים שלם.

וזאת גם החובה שלנו - לא רק להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו אלא גם בהחלטותינו ובתקציבנו. ואז נוכל להיות מחויבים בכל ליבנו לירושלים הסמל מהעבר ולעתיד העם הזה.