דוח גולדסטון יחזור כבומרנג

מכובדָי,
אני מקדם אתכם בברכה, השגרירים וראשי הנציגויות מהעולם.
ברוכים הבאים לכנסת ולירושלים.

יש לנו הכבוד לארח אתכם כאן, לשיח בנושא, שהוא כמדומני,
מהקרדינלים והאקוטיים ביותר בהתנהלותן של דמוקרטיות בעידן שלנו -
מאבקה של חברה דמוקרטית בטרור הפונדמנטליסטי.

- - -

באמצע שנות התשעים, בשלהי האינתיפאדה הראשונה,
(לאחר שנים, בהן שטף את ישראל, גל של טרור חסר אבחנה
והביא לרציחתם של המוני אזרחים ישראלים,
במקומות ציבוריים, בתחבורה הציבורית, ובמקומות בילוי) -
סערה וגעשה הארץ, סביב שאלת הלגיטימיות של "שיטת הטלטולים".

לטובת מי שאינו מכיר, אזכיר, כי היה זה למעשה שם קוד,
לאמצעי חקירה חריגים אשר כללו גם הפעלת לחץ פיסי מתון
על חשודים במעשי טרור, והן נועדו כדי לסכל את הפיגוע הבא;
- לבלום בזמן את המחבל המתאבד הבא,
או את מכונית התופת הבאה;
לעצור את "הפצצה המתקתקת",
שבעוד רגע קל עלולה ליטול את חייהם,
של עוד כמה ילדים, נשים וזקנים.

הדילמה הקשה שעמדה, במלוא חריפותה,
על סדר היום הציבורי שלנו, כאן בישראל, הייתה,
כיצד מאזנים בין הצורך החיוני לשמור על עצם קיומה של המדינה
ועל חיי אזרחיה מחד;
ובין המחייבות לאופיה הדמוקרטי כמדינת חוק,
המחזיקה בערכים מוסריים בסיסיים, מאידך.
על-רקע זה,
פרסם העיתונאי והפובליציסט דן מרגלית מאמר בשם "הפצצה המתקתקת",
ובו האשים בחריפות את המתנגדים באלו המילים:
"יש קבוצה גדולה מקרב שוללי "שיטת הטלטולים",
שכלל לא אכפת להם, אם במחיר הויתור על הטלטול,
ייתפסו פחות רוצחים פלשתינים , ויהיו עוד פיגועים נגד יהודים".
עוד כתב שם מרגלית, שחלק ממי שכותב נגד הטלטולים
הוא בעצם מציל את מצפונו, אבל עמוק בלבו גם הוא מתפלל,
שהשב"כ לא ישים לב לטיעוניו המוסרניים.

מרגלית ביטא באופן העמוק ביותר, את הלבטים הקשים, לעתים המייסרים,
שלנו, הישראלים, החיים במדינה נאורה ודמוקרטית, המותקפת על-ידי טרור רצחני.
הוא היה שופרם של הישראלים,
אשר שואלים את עצמם באמת ובתמים:
האם נוכל להמשיך ולגונן ביד אחת על חייהם של ילדינו ונכדינו,
וביד השנייה, להגן בחרדת קודש על זכויות האדם היסודיות
של הקמים עלינו לכלותנו?
היכן עובר קו הגבול, שממנו והלאה, נעשות הפעולות לסיכול טרור
לבלתי מדתיות ולבלתי מוצדקות?
האם כאשר חייהם של עשרה ילדים נמצא על הכף?
האם של תשעה? או אולי שניים או שלושה?
ואם כן, באיזו רמת סכנה, ובאיזו הסתברות?
ומה, כאשר מדובר בבני, או בנכדתי - האם האיזון משתנה?
- - -
מכובדָי,
דילמה זו, הייתה עד לפני מספר שנים,
האתגר המוסרי הפרטי שלנו, הישראלים, כאן, בדמוקרטיה הישראלית.
ואולם, לפני קצת יותר משמונה שנים,
הפך אתגר זה להיות גם נחלתכם, נחלתן של מדינותיכם,
נחלתן, של כל הדמוקרטיות בעולם החופשי.

יום האחד עשר בספטמבר 2001,
הוא-הוא קו פרשת המים הכרונולוגי והתודעתי,
במאבקן של הדמוקרטיות בטרור הגלובלי.


לדאבוני, רק מיום זה והלאה,
החלה לחלחל ההכרה בקרב מדינות העולם החופשי,
שהטרור הוא למעשה, גם בעיה שלהן;
- שלא ניתן עוד לתחום אותו בגבולות ובטריטוריות באופן מלאכותי;
- שלא מדובר עוד בבעיה פרטית של מדינת ישראל,
מול קומץ טרוריסטים בגדה המערבית וברצועת עזה;
- שמכאן ואילך, לא קיים עוד טרור מדינתי, אלא אך ורק טרור עולמי;
- שישנו קשר ישיר, ממשי, מוכח ושקוף,
בין טרור המתאבדים בתל אביב, בירושלים ובנתניה,
לבין זה שבאי באלי, במומבסה, בקזבלנקה,
בשארם א-שיח, בתוניס, בלונדון, במדריד ובאיסטנבול,
בניו-יורק, בעמאן, ובכל ציוויליזציה אחרת בעולם;
וכן, במידה כזו או אחרת, גם במדינות שנתנו בעצמן
תמיכה וחסות לטרור.

בין אם נרצה ובין אם לא נרצה,
אנחנו שותפים לאותן הדילמות ולאותו אתגר מוסרי;
בין אם נרצה ובין אם לא, אנחנו שותפים לאותם לבטים עמוקים:
- ביחס לאיזון בין הערכים המתנגשים;
- ביחס להיקף ולאופי החקיקה המתאימה,
למתן סמכויות נרחבות לרשויות הביטחון במדינה,
(ובדומה למה שנעשה באמריקה ובבריטניה לאחר פיגוע התאומים).

הרי עצם קיומו של כלא גוואנטאנמו,
שגם הנשיא אובמה, למרות הבטחותיו, מתקשה לסוגרו;
עצם קיומם של תחומי שיתוף פעולה חשאיים,
בין מדינות דמוקרטיות רבות, באירופה,
בכל הנוגע לכליאה ולחקירה של חשודים בטרור,
הרחק מעיני הציבור,
והרחק מעולמן הקפדני של הזכויות שמערכת המשפט הדמוקרטית
מעניקה לחשודים פליליים רגילים;
וגם העובדה, שהלחימה באפגניסטן נמשכת כבר שמונה שנים,
זולגת גם לתחומי פקיסטן, ומתפשטת גם לתימן-

כל אלו מלמדים, גם את בעלי הכוונות הטובות ביותר,
גם את שוחרי השלום הגדולים ביותר,
כי בין אם נרצה ובין אם לא נרצה,
אנו שותפים כולנו, להתלבטות היסודית,
אילו אמצעים מיוחדים ננקוט לשם הגנה על אזרחינו,
מבלי שנחתור תחת הדמוקרטיה עצמה,
עד כדי הפיכתה לחלשה ופגיעה.
- - -
יש הסבורים, רבותיי, שהטרור הפונדמנטליסטי העולמי,
מציב איום כפול כלפי הדמוקרטיות בעולם - איום גלוי ואיום סמוי.
האיום הגלוי, הוא כמובן,
ערעור יכולתה של המדינה הדמוקרטית לספק ביטחון בסיסי לאזרחיה,
ופגיעה בלגיטימיות של המשטר.

ואולם האיום הסמוי של הטרור - חריף ומסוכן יותר,
והוא מתבטא במבחן, שהוא מעמיד בפני המדינות -
מבחן מידת הדמוקרטיות של המדינה,
והיכולת שלה לדאוג לביטחון אזרחיה,
מבלי לפורר לגמרי את האושיות עליהן היא נשענת.

אני מקווה, שהיום,
יותר משמונה שנים אחרי אסון התאומים,
כל היושבים כאן מבינים, שלעתים, זהו מבחן בלתי אפשרי.

אני מסכים עם תיאוריית האיום הכפול שמציב בפנינו הטרור העולמי;
אך אני סבור שישנו רובד מסוכן עוד יותר,
והוא, האופן שבו מתפקדות הדמוקרטיות כקולקטיב,
כאשר אחת מהן נקלעת לאתגר בלתי אפשרי שכזה;
ואני מתכוון, לתגובת העולם החופשי לדוח גולדסטון.

דוח גולדסטון, מעבר להיותו לוקה במגמתיות,
בחד-צדדיות ובסילוף עובדות חריף,
מתיימר גם להכריע במבחן הדמוקרטיות
שמציב בפנינו הטרור.
משמעות הדוח היא,
שישראל כשלה במבחן זה,
ובעצם, היא אינה יכולה עוד להישאר דמוקרטיה,
בשעה שהיא קמה להגן על חיי אזרחיה;
שהרי, אם תנהג ישראל על-פי אמות המידה המעוותות והצדקניות
שעליהן מושתת הדוח,
הרי שהיא מעמידה את אזרחיה בסכנת מוות ממשית,
ואולי את עצם קיומה.
אפשר רק לדמיין,
כיצד היה גולדסטון מתייחס לוינסטון צ'רצ'יל
או למפקד פיקוד המפציצים הבריטי,
הגנרל ארתור האריס, לנוכח הפצצת ערי גרמניה;
לא מן הנמנע, שהיינו רואים את האריס
על ספסל הנאשמים בנירנברג,
לצד גרינג או אלפרד רוזנברג הנאצים,
עומד לדין, כמוהם,
על ביצוע פשעי מלחמה.
ולמה לא, בעצם?
למה שלא נעמיד לדין את מפקדי צבא ארה"ב והצבא הבריטי,
על גרימת מותם של עשרות אלפי אזרחים במלחמה בעירק?
או במלחמה באפגניסטן?
למה שלא נעמיד לדין את מפקדי נאטו,
על גרימת מותם של מאות אזרחים תמימים בבלגרד?

מכובדיי,
כפי שבמשך שנים רבות עמדה ישראל לבדה,
מול הטרור כאיום אסטרטגי,
עד ששאר העולם הבין שישראל איננה מאוימת רק היא,
כך גם יקרה עתה.

אנו, הישראלים, נשלם את מחירו של המוסר החדש,
זה שאינו מבחין בין תוקף לקרבן, בין טרור להגנה עצמית,
בין פשעי מלחמה לבין שימוש מוסרי וצודק בכוח.

אבל אל תטעו: הבאים בתור יהיו אנשי הצבא הבריטים,
האמריקנים, הגרמנים וכל השאר.
אם המוסר החדש, המעוות,
ישתלט על המשפט הבינלאומי ומוסדותיו,
ייפתח עידן חדש בציביליזציה המערבית,
כזה הזכור לנו היטב מהסכם מינכן,
כזה שאפשר לדיקטטורה,
להקיז את דמו של העולם החופשי,
וכמעט הביא לכניעתו.

פרשת דוח גולדסטון,
היא למעשה תמרור אזהרה לדמוקרטיות האחרות:
- אם כעת, כקולקטיב, לא תצאו חוצץ נגד הדוח;
- אם לא תעמדו מאחורי הדמוקרטיה הישראלית
במאבקה הצודק והמוסרי בטרור המתפשט;
- אם לא תמנעו את מחול השדים המתרחב,
את המעצרים הבינלאומיים, את כתבי האישום בהאג,
את הסחף באו"ם, את ההשתלחות וההסתה נגד ישראל;
- אם תשבו מנגד בחיבוק ידיים -
אזי, תישמט הלגיטימציה גם מתחת למאבקכם שלכם,
וגם לגביכם, ביום מן הימים, עוד יהיה מי שיפקפק במשטרכם הדמוקרטי,
או לחילופין, יקשור את ידיכם מלצאת להגנת ילדיכם, נשיכם וטפכם.
זהו בעיניי, האיום המסוכן ביותר של הטרור העולמי;
היכולת שלו, לשתק גם את הסולידאריות שבין הדמוקרטיות;
לעקר את החוויה של הקולקטיב,
ואת ההבנה, שכולנו, כל הדמוקרטיות,
הן בסופו של דבר חיילים במאבק,
שמתחיל לקבל מימדים של מלחמת עולם שלישית.
- - -

אני מאמין שבסיומו של יום זה,
נוכל להסכים כולנו,
שאף מדינה אינה רשאית לשבת על הגדר
ולהציל את מצפונה;
ושניתן לעמוד במבחן הדמוקרטיה,
מבלי לפגום, כהוא זה, בצלמנו המוסרי.

תודה.