אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת,
זכות גדולה נפלה בחלקי, כמו בחלקנו כולנו, אבל אני כבן לשרה לבית אייזנר ולוי שטרן ששרדו את התופת בבירקנאו, במטהאוזן, לעמוד כאן בכנסת ישראל בירושלים - בירת הנצח של העם היהודי.
ההחלטה על ההצטרפות לחיים הפוליטיים לא הייתה פשוטה עבורי - מחד-גיסא, מכיר אני את קשייהם של העוסקים בצורכי הציבור באמונה, ומאידך-גיסא, גם טרם הגיעי לבית זה, עסקתי גם בחיי האזרחיים בשליחויות ציבוריות בנושאים שונים. החשובה שבהם הייתה בשימור זיכרון השואה, ויותר מכך, בסיוע לנפגעי השואה בישראל - חובה עלינו לסייע בידם עוד יותר מאשר אנחנו עושים היום.
עסקתי במשך שנים רבות בסוגיות שונות הקשורות לשימור ולטיפוח אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מאמץ מיוחד בתחום זה הקדשתי לנושא הגיור על-מנת להופכו לידידותי ככל האפשר, הרבה יותר מכפי שמקובל כיום. הקדשתי ליצירת מקום של גאווה יהודית לכולנו - גלויי ראש וכסויי ראש כאחד. כתושב הגליל וחייל שנים רבות הייתי מודע, ופעלתי להגברת שוויון הזכויות של בני המיעוטים החיים בקרבנו - גם כאן, לצד ההישגים, עוד רבה הדרך. הרצון, ואולי ליתר דיוק, הניסיון לקדם נושאים אלה ביתר שאת הם שהביאוני הלום.
הייתי שמח להקדיש את מילות הביכורים שלי בבית זה לסוגיות אלו, אך לנוכח הסער ההומה סביב, איני מוצא עצמי בן-חורין מלהימנע ולנסות לתרום את חלקי גם לנושאים בנטל.
"חרדים לגורלם, חרדים לגורלנו" - כך קראתי לפני מספר שנים, עוד בהיותי לובש מדים, לפרק בספרי העוסק בסוגיית גיוס החרדים לצה"ל, או אם תרצו, לשילובם בחברה הישראלית. יש מי שיפרש זאת כאומר חרדים לגורלם - שילכו החרדים לגורלם, כיוון שאנחנו חרדים לגורלנו שלנו, של אלה הנושאים בנטל הביטחוני, של אלה הנושאים בנטל הכלכלי והחברתי; יש מי שיאמר: אנחנו חרדים לגורלם, כיוון שחרדים הם חלק מגורלנו, חלקי עמהם. אנשים אחים אנחנו וגורל אחד ימצא את כולנו.
הנחתי שם לראשונה את תקופת הביניים, שתאפשר את שילובם של החרדים בנטל, גם אם בשלב ראשון יתרחש הדבר בעיקר בשוק העבודה. אני אכן מאמין בכל עומק לבי בחשיבותו של
עולם התורה ובערך לימוד התורה לעם ישראל, אבל לא פחות מכך יודע אני ש"צורכי עמך מרובים הם", ואיננו יכולים עוד לשאתם לבד. איננו יכולים עוד להמשיך ולשאת לבדנו את נטל השירות הצבאי. בוודאי שלא את המשמעות הערכית הכרוכה בעובדה שהמונים אינם שותפים לו. איננו יכולים גם לשאת את המשא הכלכלי המושת עוד פעם על אותה אוכלוסיה המשרתת והעובדת.
לאלה מבינינו שמאמינים כמוני שהעבר נגזר מלמעלה, אבל את העתיד מצווים אנו לשפר - כמו שאנחנו אומרים כל יום שישי: "אשר הוא ברא אלוקים לעשות", הוא ברא ואנחנו מצווים לעשות - להם אומר שאיננו יכולים לחמוק מלומר שגם תוצאות הבחירות הם מסר משמיים. הגיע הזמן לשנות, הגיע הזמן להשתנות.
לצערי הרב, השינוי ההכרחי אינו יכול להיעשות מהיום למחר באיבחה של החלטה. חייבים אנו להקדיש זמן וליצור גם שינוי תודעתי בקרב החרדים על-מנת לשלבם בנשיאה בנטל הביטחוני, אבל גם בנטל הכלכלי. הגיע הזמן שבו כולנו, אבל באמת כולנו, נצא ונשרת את המדינה שבתוכה כולנו חיים, ונותנת לכולנו כל שיכולה לתת.
אהוד מנור במלותיו: "לחיות על פני ובתוכי האדמה הנוראה והיפה הזאת" תיאר מציאות כואבת. לעיתים, לצערנו, נדרשים מאתנו, הטובים שבינינו, לחיות גם בתוככי האדמה. הגיע הזמן שאם נגזר עלינו לשאת גם במחיר הכואב הזה, נתחלק בו כולנו.
חלה עלינו חובת ההתמודדות עם תרבות ההשתמטות מהשירות. נכון, אין זאת רק נחלתם של החרדים, ולצערנו הרב זהו נגע שפשה במקומות רבים מדי בחברה הישראלית. הוא הדיר שינה מעיני במשך שנים וממשיך להדיר גם היום. ההתמודדות עם ההשתמטות מחייבת אותנו להתמודד גם, ואולי קודם לכל, עם ההשתמטות עצומת הממדים שפשטה בקרב החרדים.
תרבות ההשתמטות מביאה בשלב מאוחר יותר לבטלה מעבודה ולהוואי חיים המושתת על תרבות של אי-נשיאה בנטל, של פעמים רבות מדי של חיים בשקר, ולעתים קרובות מדי גם בעוני של ממש. עוני שגורם להקצנה דתית ומדינית.
חובה עלינו למצוא פתרון שיביא בו-זמנית לשילובם של החרדים הן בנטל הביטחוני והן בנטל הכלכלי, לשילובם גם בשוק העבודה. יש לעשות זאת מתוך כבוד וחשיבות לערך לימוד התורה, יחד עם החשיבות לשמירה על החיים היהודיים והדמוקרטיים בישראל, על יכולת הקיום שלנו כאן.
הצעתי ואני חוזר ומציע מתווה אמיתי של שילוב החרדים בנשיאה בנטל - שלב היערכות של כשבע שנים - לא נתווכח עליו בדיוק - שבמהלכו יצומצמו בהדרגה התמריצים הכלכליים השונים, כ-20% מדי שנה עד לסכום שיהיה לא יותר מ-25% מהמקובל היום. במקביל, תינתן אפשרות למי ששירותו נדחה לצאת לשוק העבודה ולשאת בנטל. במהלך שבע השנים יוכל כל בחור חרדי, בהגיעו לגיל 20, לבחור באחד משלושת המסלולים הבאים: שירות צבאי שממנו יופנה לשירות אזרחי, אם יצטרך; לימוד בישיבה; יציאה לשוק העבודה. עם פתיחת התהליך יופנו משאבים רבים לתגמול המשרתים, והתגמול החודשי של המשרתים, לפחות אלה בשנתם השלישית, יהיה לפחות מחצית משכר המינימום.
דוגמה קטנה למציאות המעוותת כל כך היא העובדה שבחור ישיבה היום בן 19 או בן 20 מקבל מהמדינה בחודש יותר משמקבל חייל בגולני או בגבעתי באותו הגיל. אני חושב שאת המציאות הזאת חובה עלינו היה עלינו לשנות כבר אתמול.
בתום תקופת ההיערכות יהיו בני הישיבות בני גיוס כמו כל אזרח אחר בהגיעו לגיל 18. זאת, למעט כמות מוגבלת של בני ישיבות שיוגדרו כעילויים, אשר יוכלו להמשיך וליהנות מההסדר הקיים.
קבלתו של הסדר זה מחויבת להיות משולבת עם הקניית מקצועות ליבה או רכישת מקצוע במוסדות החינוך שבעולם החרדי, כדרישתו של רבי יהודה "כל שאינו מלמד את בנו אומנות - כאילו מלמדו ליסטות".
בזכות ההסדר הזה נוכל להגיע להסדרים הגיוניים יותר בעתיד בדבר הגבלת אותה כמות. צה"ל יחדל אז להיות שומר הסף, או ליתר דיוק - הסוהר של עולם ישיבות.
רמת החיים בחברה החרדית תהיה גבוהה יותר. הם יפגשו אותנו במקומות העבודה, יראו שהשד אינו נורא כל כך. הם יבינו אז את חשיבותו של השירות, ואת כדאיותו הערכית והחומרית ויתגייסו יותר. הם יהיו מפרנסים גאים. הם יהיו אבות גאים. תהיה כאן מציאות אחרת.
אני מבין את עומק הפשרה, ואת משמעותה של דחיית הפתרון. אל יחשוד בי איש שאיני מבין את מחירו של הוויתור. יש לי חלק לא-מבוטל בעוררותו של המאבק בהשתמטות: זאת הדתית וזאת גם שאינה כזאת. על כלי הרכב שלי ושל בני משפחתי, כבר שנים, תלוי הסטיקר: "ישראלי אמיתי לא משתמט".
אני מודע לוויתור הכואב של כל הנושאים בנטל, להקרבה ולאי-השוויון הטמונים בהצעתי. זהו אכן ויתור בתוך עולם הערכים שלנו, אך השוויון המוחלט בנטל הוא מושג שלצערנו אינו קיים בעולמנו. הוא שייך לעולם האידיאי שאף פעם לא היה פה, ולצערי גם אף פעם לא יהיה.
מעמדו המיוחד של השירות הצבאי במדינת ישראל הושתת לאורך שנים בעיקר על היותו דורש חירוף הנפש. על הזכות הכואבת או על החובה הערכית לתת למדינה הזאת כל שיכולנו לתת. מה שכבר נתנו ומה שעוד לא נתנו, ואנחנו באמת מוכנים לתת.
אנחנו יודעים שבהיבט הזה אף-פעם לא היה שוויון, עכשיו שוויון – זאת אומרת, איננו עכשיו וגם לא יהיה. אם נאמר שהדברים ברורים, אבל ניצור שוויון לפחות בהיבט הזמן שאותו מקדיש הצעיר הישראלי או זה המתבגר לחברה ולמולדת, גם בזה אין ולא היה שוויון. לא דומה בחור המתחיל לשרת בשמונה ומסיים בחמש – ואני מכבד אותו – לבחור המתחיל בשמונה וחוזר לביתו כעבור שבועיים או שלושה. ובוודאי לא דומה בחור שהשלים שלוש שנות של שירות חובה ויום מילואים בחייו הוא אירוע נדיר – וגם אותו אני מכבד – אבל אי-אפשר להשוותו לאותו מיעוט שהשלים שלוש שנים או יותר בשירות קרבי, ומרגע שחרורו נכונו לו עוד שנים רבות מאוד של שירות מילואים. שנים שבהן ייאלץ עשרות ימים בשנה להיעדר מספסל הלימודים באקדמיה, ממקום העבודה שאולי לא ירצה לקבל אותו, ממשפחתו, מילדיו שאך זה נולדו.
מכיוון שכך, כיוון ששוויון אמיתי לא בדיוק מתרחש כאן, אני קורא לכולנו להיות סבלניים יותר ולהבין שאכן שינוי מהותי מאוד מוכרח להיעשות כאן. ואכן, נקרתה לנו הזדמנות היסטורית לעשותו, אך גם אחריות כבדה מאוד.
אכן מצווים אנו על "והגית בו יומם ולילה", ומצווים אנו גם על משמר הארץ, פיתוחה ושגשוגה. בתנועת הנוער שממנה אני בא, שרנו: ראשנו בעמקי תורתה, אבל גם כפינו ברגבי אדמתה. גם הרמב"ם, שלא חשוד באי-ידיעת הלכה, קבע: "כל המשים על עצמו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאוד הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא". כך דרש, וכך נהג בעצמו.
ובאשר לסוגיית המכסות: בערבו של יום מוכרחים שתהיינה מכסות בשני צידי המשוואה. לצה"ל יש מכסות. הוא לא יכול להשאיר את הסיורים בגבול הצפון או את שולחנות העבודה בחיל-המודיעין ללא תכנון מדויק של כוח-אדם. רק הבוקר התבשרנו על מאות צווי גיוס כבר לחודש הבא, למאות דחויי שירות בסעיף "תורתו אומנותו", עקב מחסור בכוח-אדם.
ברור לכולנו שגם בצד השני של המשוואה, לפטורים של "תורתו אומנותו" לסוגיהם השונים, מוכרח שתהיינה מכסות ותישמר יכולת התכנון. השאיפה שכל שחשקה נפשו בתורה ילך וילמד, אינה יכולה להיות מנותקת מצרכי עמך בית ישראל.
אנחנו היום חכמים על חלשים: אין מכסות למספר הנהנים מ"תורתו אומנותו". אין מכסות אפילו להסדרים מיוחדים כמו הנהנים ממסלול ישיבות ההסדר או הנח"ל. אבל יש מכסות אפילו למספר הלומדים במכינות הקדם-צבאיות, שדווקא הם עתידים לשרת שירות מלא. הדרך הזאת לא פתוחה היום בפני כל בחור ישראלי.
נתן אלתרמן כתב: "אל תתחנני אל הנסוגים מגשת. לבדי אהיה בארצותייך הלך". איננו יכולים עוד להיות לבדנו ה"הלך בארצותייך", אבל הפעם, באמת, גם אין בכוונתנו להתחנן בפני הנסוגים מגשת.
כנסת נכבדה, נאלמה תרועת הפסטיבלים של הבחירות, והוטלה עלינו, כולנו יחד, המשימה הכבדה של שינוי פניה של החברה הישראלית או אם תרצו – הצלתה. בהכירי את עמיתיי החדשים וגם את אלה הוותיקים אני משוכנע שבכוחות משותפים, בלב אמיץ ובעזרת השם, עלה נעלה.
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
